
יפית קורולפ, אמנית ומעצבת בת 25, מציגה בימים אלה במרכז אדמונד דה רוטשילד את “מרד ושעשועים”, פרויקט שנע על קו התפר שבין ציור, תקשורת חזותית, אובייקט ורעיון. במרחב שבו לא מעט יוצרים צעירים עדיין מנסים להגדיר לעצמם שפה, קורולפ כבר מבקשת לבחון מה קורה כאשר הדימוי מפסיק להיות קישוט והופך לכלי מחשבה: כזה שמסוגל לשאת מסר, להסתיר אותו, לפרק אותו, ולעיתים גם לומר באופן חד את מה שהמילים נוטות לרכך.
פגשתי אותה לשיחה על ילדות שנעה בין טושים, דמיון ושיטוטים במוזיאונים; על ההבנה המוקדמת שעבודות אמנות אינן רק תלויות על קיר, אלא מסוגלות לנהל דיאלוג עם מי שעומד מולן; ועל המעבר מתקשורת חזותית, תחום שמחויב מעצם טבעו להעברת מסר, אל מרחב אמנותי חופשי יותר, שבו גם השתיקה, העמימות והחידה הן בחירה לגיטימית. בגיל שבו רבים עדיין מחפשים את נקודת הכניסה שלהם לשדה, קורולפ מציגה עבודה שאינה מבקשת להיראות “מבטיחה”, אלא כבר מתעקשת להיות מנוסחת, מודעת ומורכבת.
בתערוכה הנוכחית היא מתנסה לראשונה באיור תלת־ממדי ובהפקה מורכבת, במהלך שנולד מתוך ניסוי, טעייה ואמון מקצועי בעצמה. מבחינתה, הגבול בין עיצוב לאמנות אינו קו הפרדה אלא מערכת יחסים: בבוקר היא מעצבת, בלילה היא אמנית, ובין שני העולמות האלה מתקיים מתח פורה שמחדד את שניהם. “מרד ושעשועים” היא במובן הזה לא רק תערוכה של יוצרת צעירה, אלא הצהרת כוונות של מי שמבינה שהשפה החזותית אינה נספח למחשבה, אלא אחת הדרכים המדויקות ביותר לנסח אותה.
מתי הבנת שהציור הוא לא רק כישרון יפה, אלא שפה שלמה שדרכה את יכולה לומר דברים שקשה לומר במילים?
אני מציירת מגיל צעיר מאוד. תמיד העדפתי לשבת ליד השולחן עם הטושים שלי, בתוך מחוזות הדמיון. מגיל צעיר גם הייתי מבקרת במוזיאונים, ותמיד נהניתי מהשוטטות בהם. אני חושבת שמאז ומתמיד התייחסתי לעבודות שעל הקירות לא רק כאל משהו מרשים, אלא כאל משהו חי. חלק מהעבודות ממש מדברות אלייך, וחלק הן כמו חידה מורכבת יותר. עם הזמן, דרך לימודי ציור, הבנתי שאני יכולה להחביא מסרים בתוך הציורים שלי, אבל גם להיות מאוד ישירה.
את מגיעה מתקשורת חזותית, אבל העבודה שלך נעה חזק לכיוון אמנותי ורעיוני. איפה מבחינתך עובר הגבול בין עיצוב שימושי לבין עיצוב שנועד קודם כול לומר משהו?
אני מגיעה מתקשורת חזותית, ואני חושבת שכל סוג של עיצוב צריך לתקשר, בין אם בצורה ישירה, עקיפה או בשילוב של שתיהן. באמנות, לעומת זאת, לדעתי אפשר גם לבחור לא לתקשר בכלל, אם רוצים. אין מסגרת ברורה, ויש הרבה יותר חופש.
את בת 25 ומציגה במרכז אדמונד דה רוטשילד, מקום שאמנים רבים חולמים להגיע אליו. איך זה מרגיש להגשים בגיל צעיר חלום שאחרים רודפים אחריו שנים?
קודם כול, גם אני רודפת אחרי החלומות שלי כבר שנים. חשוב לי, מצד אחד, לא לאכזב את הילדה שהעדיפה לצייר ולהיות עם עצמה, אבל גם לא את האישה שהפכתי להיות. מי שלמדה והתפתחה בתחום שהיא אוהבת, לימדה את עצמה לצייר ובהמשך גם למדה עיצוב, ועדיין לומדת כל יום דברים חדשים. אני כל הזמן מנסה לדחוף את עצמי קדימה, יוצרת גם בשביל עצמי וגם בשביל העולם. זו זכות בשבילי ליצור, אבל גם להראות את מה שיצרתי ולגלות שאנשים מצליחים להזדהות עם זה. זה מרגש אותי בכל פעם מחדש להציג משהו שיצרתי.

יש בך יותר התרגשות או יותר פחד לפני שהתערוכה נפתחת לקהל?
לפני תערוכות אני מאוד אדישה ופועלת על אוטומט. אני מודה שאני גם מאלתרת הרבה, זורמת וסומכת על עצמי. הכי הרבה פחד מגיע כשצריך להקים, אבל דווקא שם זה גם טוב, כי זה ממלא אותי במוטיבציה לעשות את הכי טוב שלי. אני לא אציג משהו שאני לא שלמה איתו. בדרך כלל ההתרגשות מגיעה ממש במעמד הפתיחה של התערוכה. אני אדם יחסית ביישן, ואוהבת לתת למה שיצרתי להיות בפרונט ולצפות בזה מהצד.
מה הדבר הכי מפתיע שלמדת על עצמך תוך כדי העבודה על “מרד ושעשועים”?
הדבר הכי מפתיע שלמדתי על עצמי הוא דווקא משהו מאוד טכני. אף פעם לא עבדתי באיור תלת־ממדי. אני מציירת מאז ומתמיד, וגם בפורמטים גדולים, אבל לא יצרתי קודם פרויקט שדורש הפקה מהסוג הזה. כל הפרויקט היה ניסוי וטעייה, והוא בהחלט השאיר בי עוד טעם של עוד.
כשאת מסתכלת קדימה, את רוצה להישאר באזור שבין עיצוב לאמנות, או שהגבולות האלה כבר פחות מעניינים אותך?
הגבולות האלה הם גבולות טבעיים בחיים שלי. בבוקר אני בעבודה שלי כמעצבת, ובלילות אני אמנית. אני מרגישה ששני הצדדים האלה משלימים זה את זה בצורה מסוימת. אני לא מרגישה שיש באמת גבולות, וגם אם יש, הם פחות מעניינים אותי. אני חושבת שאני מעצבת טובה יותר כי אני אמנית, ואמנית טובה יותר כי אני מעצבת.
בסופו של דבר, “מרד ושעשועים” אינה רק נקודת ציון בקריירה צעירה, אלא הצעה להתבוננות רחבה יותר על המקום שבו דימוי הופך לעמדה. אצל יפית קורולפ, הציור אינו מסתפק בלהיות יפה, והעיצוב אינו נותר בגבולות הפונקציה. שניהם משמשים אותה כמרחב פעולה, כדרך לחשוב, לשאול, להסתיר, לחשוף ולבחון מחדש את היחסים בין יוצר, עבודה וצופה. דווקא בגיל 25, כשהשדה עוד פתוח וההגדרות עוד אינן סגורות עליה, קורולפ מצליחה להציג קול שכבר מבין את כוחו של חוסר הוודאות: לא כחולשה, אלא כחומר גלם. והחומר הזה, כך נדמה, רק מתחיל לקבל צורה.
עבודתה של קורולפ מוצגת במסגרת “שוב הפעם”, תערוכה קבוצתית חדשה במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב, שאוצרת ליאורה רוזין. התערוכה עוסקת בחזרתיות כעיקרון רגשי, חומרי, טכנולוגי ופוליטי, ובוחנת כיצד פעולות, דימויים, טעויות, זיכרונות ומצבים שבים ומופיעים בחיינו שוב ושוב, לעיתים כבחירה ולעיתים ככורח. לצד קורולפ מציגים בתערוכה קשת מגדל, אורייל קורשון, אנסטסיה שמלקובה, רוני פיקסלר, רועי וילנר, איתי ליפשיץ, אופל גלילי, נגה סירוטה, אלמה ליאון, אדם ישי אלדר ודורותי נודלב. התערוכה תיפתח ב־29 במאי 2026 ותינעל ב־24 ביולי 2026, במרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב־יפו.
