נטע ליבנה היא אמנית ומעצבת תכשיטים ישראלית, יוצרת שבוחרת להתבונן בעולם דרך חוטים של זהב, סמלים רוחניים וקווים גאומטריים מדויקים.
עבודותיה נולדות מתוך מפגש נדיר בין חומר לרוח, ומתפקדות לא רק כתכשיטים – אלא כקמעות מודרניים, עדות מוחשית לכך שעוצמה נשית יכולה להיות גם רכה, גם מדויקת וגם אינטואיטיבית.
בשיחה על אהבה, ליבנה מביאה את אותו עושר פנימי שמזין את היצירה שלה: פרשנות עמוקה, לא שיפוטית, שמבקשת לארגן מחדש את ההגדרות. לא רק למהי אהבה, אלא איך היא מרגישה באמת – בגוף, בנשמה, ובחיי היומיום של נשים שחיות בעולם מהיר, מדוד ומכוּוֵץ.
האם אהבה יכולה לשרוד בעולם שבו אנחנו נמדדות לפי שליטה, ביצועים ודיוק?
אהבה, מנקודת המבט הרוחנית שאני מאמצת לעצמי כדרך חיים, היא מהות הכול.
המהות הקוסמית, האלוהית, היא האהבה הטהורה.
המהות שלפיה אנו נמדדות – היא זו שעליה להשתנות.
ביצועים ודיוק הם ערכים שמתאימים למכונה, כך גם שליטה.
בעיניי, מהות ההצלחה והמימוש העצמי כוללת יצירתיות, וניתנת למימוש גם בעולם החומרי, הגברי והקשוח.
עלינו, הנשים, מוטל התפקיד להביא את הרגשות, החמלה, ההכלה, העדינות, היצירתיות והאינטואיטיביות – גם אל תוך העולם העסקי.
האם אהבה אמיתית מתקיימת לצד שאיפות אישיות – או נאלצת לוותר להן?
אהבה אמיתית לא מבטלת שאיפות – היא נבנית מהן.
כשאהבה נובעת ממקום בריא וחופשי, היא לא מבקשת מאיתנו להצטמצם, אלא להתרחב.
היא לא דורשת שנבחר – אלא מזמינה אותנו לשלב.
האם אהבה בוגרת היא רומנטיקה מפוכחת – או חוזה רגשי בין שותפים עייפים אך מסורים?
אהבה בוגרת יכולה להיות גם וגם – אבל כשהיא בריאה, היא לא מתפשרת על החיוניות.
זו לא אהבה עייפה, אלא אהבה שידעה סערות, נשברה, והורכבה מחדש – לעיתים באופן פחות נוצץ, אך הרבה יותר אמיתי.
היא פחות דרמטית – אבל הרבה יותר נוכחת.
היא מבינה שפרפרים חולפים, אבל קשר אמיתי נבנה משורשים, מהקשבה יומיומית, מהחלטה מחודשת לבחור שוב – גם כשלא קל.
הרומנטיקה לא נעלמת – היא פשוט משנה צורה.
היא נמצאת בג'סטות הקטנות, בקפה שמוגש בלי מילים, במבט שמכיר אותך גם כשאת בעצמך לא בטוחה מי את היום.
אהבה בוגרת היא חוזה רגשי, כן – אבל לא בין עייפים, אלא בין כאלה שראו הכול, ובחרו להמשיך לראות זה את זו.
האם את מרשה לעצמך להתרגש – או שהתרגשות נתפסת אצלך כחולשה?
התרגשות עבורי היא לא חולשה – היא כוח גולמי, חי, בלתי מתנצל.
יש בי חלקים שלומדו לשרוד, להיות בשליטה, “לא להתרגש יותר מדי”.
אבל דווקא בעשייה שלי – בעיצוב, ביצירה, במפגש עם נשים – אני לומדת שוב ושוב שהתרגשות היא סימן שאני חיה, נושמת, נוגעת באמת.
התרגשות היא לא רק דופק מואץ – היא ההבזק שבו משהו נפתח מבפנים.
היא דמעה שמתעקשת לרדת גם כשאני מתאפרת, היא הלב שמזכיר לי שהוא לא מכונה.
ואם פעם ניסיתי להסתיר אותה – היום אני משתדלת לאפשר לה להיכנס.
כמו תכשיט חד־פעמי, גם רגע של התרגשות הוא ייחודי – ואם לא נתמסר אליו, משהו עמוק מתפספס.
לו יכולת לחזור בזמן – מה היית אומרת לנערה שהיית, על אהבה?
הייתי לוחשת לה בשקט, אבל מתוך ביטחון:
“אהבה זה לא משהו שצריך לרדוף אחריו או להרוויח.
היא לא מבחן שאת צריכה לעבור, ולא מדד לערך שלך.
את לא צריכה להתכווץ כדי שיאהבו אותך – את צריכה להתרחב.”
הייתי מזכירה לה שהלב שלה רגיש לא סתם – הוא מכשיר ניווט.
שאהבה אמיתית תזהה את האור שלה גם כשהיא שקטה,
ושפעמים רבות הדרך אל אהבה מתחילה דווקא באהבה לעצמה – לא מתוך אגואיזם, אלא מתוך ידיעה פנימית שהיא ראויה. תמיד.
הייתי אומרת לה: אל תמהרי לוותר על עצמך כדי להתאים למישהו אחר.
ואם את מרגישה שאת מאבדת את הקול שלך – זה לא אהבה, זו פשרה.
ומה את היית רוצה לקבל השנה במתנה לט"ו באב – באמת?
השנה, בט"ו באב, הייתי רוצה לקבל במתנה מרחב.
מרחב לנשום, להרגיש, ולבחור בי – לא מתוך אשמה, אלא מתוך אהבה.
מתנה שלא עוטפים בנייר – אלא בהקשבה.
זמן שבו אני לא צריכה להספיק, להוכיח, או לספק – רק להיות.
הייתי רוצה לקבל מבט שמבין אותי בלי מילים, מילה טובה בלי סיבה,
ואולי גם תכשיט קטן – כזה שלא רק יפה, אלא מזכיר לי מי אני כשאני לא שוכחת.
והכי חשוב – תזכורת פנימית, עדינה אבל יציבה, שאני לא צריכה לחכות לאף אחד כדי לחגוג את האהבה שלי לעצמי.
בתשובותיה של נטע ליבנה יש תנועה: בין עבר להווה, בין ילדה לאישה, בין זהות לאמונה.
היא לא מחפשת אמת מוחלטת, אלא מרחב שבו אפשר להרגיש, לטעות, להתאהב מחדש גם בעצמנו.
דווקא מתוך נקודת מבט רוחנית, היא לא מתנתקת מהעולם – אלא מבקשת לשנות אותו בעדינות, מבפנים.
וזו אולי מתנת האהבה המדויקת ביותר שאפשר לקבל השנה: התזכורת שלפני שאנחנו אוהבות מישהו אחר, מותר – ואפילו חייב – לבחור בנו.
