נתלי ברלין (45), שחקנית, אמנתי-רב תחומית, יוצרת ומרצה. נולדה בברית המועצות ועלתה לישראל בגיל 13, והתגוררה בחיפה. במשך כ-20 שנה הייתה ברלין שם מוביל בעולם היוגה-תרפיה חקרה רגשות דרך הגוף, לימדה מאות תלמידים והקימה קריירה יציבה ומשגשת.
סיפור חייה נושא עמו עומק נדיר: בגיל 14 מצאה עצמה כלואה במערכת יחסים מתעללת; בגיל 16 הפכה לאם. לאחר שני עשורים של עבודה גופנית ורוחנית, בחרה לעצור, לגשת ישירות אל שורש הטראומה דרך טיפול פסיכולוגי ואמנות רב-תחומית.
במשך עשרים שנה היוגה הייתה עבורך מקצוע, זהות ומקלט. מתי הבנת שהמקלט עצמו כבר הפך למחבוא?
זה קרה ברגע שהבנתי שאנשים רואים בי רק צד אחד: אני מורה ליוגה, מה שאומר שאני תמיד רגועה, תמיד יודעת לאסוף את עצמי, חיה בקבלה מלאה, לעולם לא צועקת, נקייה מכאבים פיזיים וכמובן גמישה.בהתחלה, אני מודה, זה מאוד קסם לי. כיף שרואים בך דמות כזו. אבל לאט-לאט התחלתי להרגיש שזה מפריע לי. תהיתי: אנשים אוהבים אותי, אבל את מי הם בעצם אוהבים? ומי אני מחוץ לציפייה הזו לאהבה?שוב ושוב עלה בי הצורך להסביר את עצמי. לצעוק שאני לא רק מה שרואים. שאני אנושית בדיוק כמוך ,כואבת, עצבנית, חסרת שקט, ולא תמיד מבינה. אבל פתאום צפה השאלה: אם אני לא רק הדמות הזו, מי אני בכלל?התחושה שאני מציגה לעולם רק את הצד האסוף והרך כי רק ככה אוהבים אותי – התחילה להרגיש כמו משקל כבד על הגוף. שאלתי את עצמי: מי אני מעבר לדמות הנינוחה, היפה והעדינה שאני כל כך רגילה להראות?שם, אני מאמינה, צעדתי את הצעדים הראשונים שלי אל מחוץ למחבוא שבניתי לעצמי.
מה קורה לאדם כשהוא מפסיק לנסות להתגבר על הטראומה ומתחיל להפוך אותה לחומר יצירה?
הוא מבין שאין לו ברירה. הצד האפל או אם לומר זאת באופן אסתטי יותר, הצל לא באמת נעלם אף פעם. להמשיך להחזיק אותו בפנים? זה כבר לא בא בחשבון. אז מה נשאר?ליצור ממנו משהו, גם אם עדיין לא ברור לאן זה יוביל.ברגע הזה אתה הופך לאדם שוודאי לגבי מה שהוא רוצה, וגם אם אין לך מושג איך אתה פשוט מתחיל ליצור מתוך זה, ונותן לצל שלך ביטוי בעולם.
את מביאה לבמה סיפור אישי מאוד. היכן עובר הגבול בין חשיפה אמנותית לבין הגנה על עצמך?
הגבול עובר דרך הכאב.כשעולה בי הדחף לחשוף משהו, אני מבינה שאהיה חייבת לעמוד מולו מול הקהל גם בהמשך – וזה יוצר תחושה חזקה של אי-נוחות בגוף. עם הזמן למדתי לחשוף רק את מה שאני יודעת שיש בי את הכוחות לעמוד מולו, ואת הכלים להתמודד איתו.אני צריכה להרגיש שיש לי מספיק משאבים פנימיים כדי להביא את העוצמה הזו לבמה. גם כשזה נכון ומדויק – זה אף פעם לא קל.
בהרצאה לבני נוער את מדברת על סימני אזהרה בקשר פוגעני. איזה סימן היית רוצה שכל נערה וכל נער ילמדו לזהות בזמן?
זה קורה כשאת עושה משהו או שומעת משהו שנאמר, והגוף שלך מגיב בכיווץ או באי-נוחות. את תופסת את עצמך ולא באמת מבינה למה את שם, או למה הסכמת לזה. בפנים, את פשוט מרגישה שמשהו לא בסדר.בעיניי, זה הסימן הראשון והכי חמקמק. הוא חמקמק כי בחוץ יש לנו צורך עז להרגיש שייכים, רצויים ואהובים – וזה קל מאוד לטשטש את הקול הפנימי הזה בדיוק בגלל הצורך הזה.
אחרי שנים שבהן הגוף היה כלי טיפולי, מה גילית על כוחן של מילים ושל במה, מה שהיוגה לא הצליחה לתת לך?
הטקסט שאני מביאה לבמה הוא לחלוטין שלי. הוא לא מגיע מספרי לימוד ולא קיבלתי אותו מאף מורה.
מהמורים ליוגה למדתי שיעור יקר ערך: איך להעביר את תשומת הלב אל הגוף, איך להתבונן בנשימה ואיך פשוט להרגיש. אבל היוגה, מטבעה, פועלת לעיתים קרובות דרך השקט וההתכנסות פנימה. היא הביאה אותי עד לפתחו של המרתף המושתק שבתוכי ,אבל נעצרה שם.
המילים והבמה הן אלו שנתנו לי את הפנס ואת האומץ לרדת במדרגות. הן הלבישו את התחושות העמוקות ביותר במילים, והפכו את מה שהיה קבור בפנים לקול רם, נוכח ומשחרר.
היוגה לימדה אותי להרגיש את הכאב; הבמה והמילים לימדו אותי איך לסלול לו דרך החוצה.
ברלין אינה מבקשת להציג סיפור סטרילי של החלמה, וגם לא להחליף את דמותה של מורת היוגה השלווה בדמותה של שורדת הטראומה. היא מבקשת דבר מורכב יותר: להיות אישה שלמה, על הכאב, הכעס, הפחד, הגוף והקול. אחרי שנים שבהן למדה להקשיב למה שהגוף לוחש, היא עולה לבמה כדי לומר בקול את מה שכבר אי אפשר, ואולי גם אין עוד צורך, להסתיר.
