מאת גלינה סמית
לא נעים לפתוח בטון צורם, אבל ט"ו באב איננו חג. הוא יום. בקושי. נקודה ורודה אחת בלוח שנה צפוף, עמוס ימי שופינג, קמפיינים מרובדים רגשית, ולבבות נייר שמנסים להסתיר את מה שבאמת מתרחש מתחת לפני השטח, רִיק רגשי עטוף בצלופן.
לפי המקורות (וגם לפי חיפוש זריז בגוגל), ט"ו באב היה פעם חג חקלאי, אחר כך הפך ליום שידוכים, וכיום מדובר ביום שבו כולנו נדרשות להשתוקק לזר ורדים, תכשיט קטן ונשיקה ליד נר ריחני. זהו יום שבו הרגש מתווך דרך אפליקציית ביט, ופרחי שדה נמכרים ב־549 ש"ח עם שליח עד הבית, כמובן. אהבה בגרסת קרדיט.
אין לי דבר נגד אהבה, להיפך. אני בעד זוגיות, אינטימיות, קרבה. כל עוד הן אינן מגיעות בעטיפה של מבצע 1+1 על שוקולדים או בוואטסאפ עם קישור ישיר למה שאני "אוהבת" להזמין לבד. אהבה אמיתית הרי לא נראית כמו פרסומת; היא לא נכנסת לריבוע באינסטגרם ולא עומדת בתקני הסטוריז. היא מתקיימת במקומות אחרים לגמרי, כמו בזמן שאחד מדיח כלים והשנייה כותבת טור עצבני על ט"ו באב.
כי ט"ו באב של ימינו אינו יום של אהבה. הוא יום של אהבת הקונספט של אהבה. של מה שצריך להיראות כמו זוגיות. של קמפיינים ורודים, תכשיטים נוצצים, שמלות בצבע גוף, ובושם חדש לגבר שהוא "האחד" ואם אפשר, גם בובת דובי לבושה כמו בן זוג אידיאלי: שותק, מחבק, לא שואל שאלות.
וכמו כל יום שיווקי משומן היטב, גם כאן האשמה איננה בנו. אנחנו רק ביקשנו מחווה קטנה של תשומת לב, אולי פתק בכתב יד, מילה טובה. מה שקיבלנו היה קוד קופון עם תוקף עד חצות.
ובכל זאת, אנחנו משתתפות. כי אם לא, יאמרו שאנחנו ממורמרות. ציניות. כאלה ש"אף פעם לא רוצות לחגוג כלום". אז אנחנו חוגגות. עם חיוב דחוי באשראי, חיוך קפוא, ותחושת פספוס מוכרת: שוב הצליחו לשחק לנו ברגש — עם פרחים, שוקולדים, ונר ריחני שעליו כתוב "Love".
אז אם מישהו שואל מה ישמח אותי באמת בט"ו באב , כוס בירה, סרט טוב וקערה מלאה של סברס מקולפים. בלי בלונים, בלי שוקולדים, ובלי שום דבר בצורת לב.
ואם כבר קניתם משהו לפחות עם פתק החלפה. כדי שאוכל להחזיר או להחליף.
