אני בעד הזרקות. באמת בעד. בפניי אפשר למצוא מלאי מרשים למדי של הישגי הרפואה האסתטית המודרנית: בוטוקס, חומצה היאלורונית, ויטמינים, סידן, ואפילו אותו חומר שזכה לשם המעט מופרך "זרע סלמון", כי כנראה בשלב מסוים החלטנו שאם כבר מזדקנים, לפחות נעשה את זה עם תפריט רכיבים שנשמע כמו ארוחת טעימות במסעדה סקנדינבית.
אני לא מתביישת בזה, לא מסתירה את זה ולא עומדת להעמיד פנים שהמצח שלי פשוט קם בוקר אחד והחליט מרצונו החופשי להפסיק לזוז. גם את השפתיים אני עושה אחת לכמה שנים, במינון שנועד בעיקר להחזיר קצת ממה שהגיל, הסיגריות והחיים לקחו, להחליק את הקמטוטים הקטנים סביב הפה ולשמור על קו שנראה חי ולא מיובש. אני לא מחפשת פה חדש. יש לי אחד, תודה, ואני אפילו די מחבבת אותו.
וזו בדיוק הנקודה.
כי בשלב כלשהו בשנים האחרונות, הזרקת שפתיים הפסיקה אצל חלק מהנשים להיות טיפול אסתטי והפכה לז'אנר. לא עוד התאמה לפנים, לא פרופורציות, לא מבנה עצם, לא גיל, לא אופי, לא חיוך. ז'אנר. פה אחד, שחוזר על עצמו שוב ושוב, עם שינויים קלים בלבד, כאילו מישהו הזמין פס ייצור של נשיות מינית מוגברת ושכח ללחוץ על כפתור הגיוון.
יש Russian Lips, Doll Lips, Bratz Lips, Keyhole Pout ועוד עשרות שמות שנשמעים כמו שילוב בין תפריט קוקטיילים, קטגוריות באתר פורנו ומצגת הדרכה בכנס לרפואה אסתטית. השמות משתנים, העיקרון די קבוע: יותר נפח במרכז, יותר הרמה, יותר קשת, יותר פיסול, יותר "סקסי", יותר "חושני", יותר פה שאמור להיראות כאילו הוא תקוע לנצח בשנייה שלפני נשיקה.
וזה יכול להיות יפה.
באמת.
על אישה אחת.
אולי שתיים.
בפעם המאתיים זה כבר לא חושני. זה פס ייצור.
אתמול הייתי באירוע של מפורסם חמוד שפתח מספרה, ועל המספרה עוד נדבר כי היא ראויה לכתבה נפרדת. היה קוד לבוש, ולכן מלכתחילה היה משהו מעט אחיד בחדר, אבל מהר מאוד הבנתי שהבגדים הם דווקא החלק שבו נשמרה אינדיבידואליות מסוימת.
הפה היה אחיד לחלוטין.
משפיעניות, טאלנטיות, יוצאות ריאליטי, נשים צעירות, נשים פחות צעירות, בלונדיניות, ברונטיות, גבוהות, נמוכות, חלקן יפהפיות במובן הלא הוגן של המילה, ולכל אחת פנים אחרות לחלוטין. עצמות לחיים אחרות, אף אחר, סנטר אחר, עיניים אחרות, חיוך אחר.
ומתחת לכל זה, אותו פה.
אותה שפה עליונה מורמת, אותו נפח מרוכז במרכז, אותו Keyhole קטן בין השפתיים, אותה פתיחה מחושבת שנועדה להיראות כביכול מקרית, אותו מראה של פה שנתפס בשנייה אינטימית במיוחד ומעולם לא קיבל הוראה לחזור למצב מנוחה.
מאתיים נשים, פה אחד.
בשלב מסוים כבר לא ידעתי אם אני באירוע השקה או באודישן קולקטיבי לקלוז־אפ אירוטי. לכל מקום שהסתכלתי אליו חיכו לי אותן שפתיים, מעט פעורות, מעט רטובות, מעט נפוחות, מאוד מודעות לעצמן, כאילו כל הפנים נבנו כדי לשמש להן תפאורה.
וזה המקום שבו האסתטיקה מתחילה בעיניי לאבד את העלילה.
כי חושניות איננה איבר מנופח. סקס אפיל אינו מיליליטר וחצי של חומר. ופה שנמצא באופן קבוע בתנוחה שמנסה לשדר "הרגע קרה כאן משהו שאסור היה לכם לראות" מפסיק די מהר להיות פרובוקטיבי והופך פשוט לצפוי.
יש משהו כמעט פורנוגרפי באובססיה הזאת, ולא בגלל מיניות, שאני דווקא מחבבת מאוד, אלא בגלל ההגזמה. פורנוגרפיה הרי אינה ידועה בניואנסים שלה. הכול גדול יותר, פתוח יותר, ברור יותר, מועצם יותר, עד שאין לצופה שום צורך לדמיין דבר. וכך גם השפתיים החדשות: הן כבר לא מרמזות. הן מודיעות.
אני חושנית. (בקול רם)
שוב.
ושוב.
ושוב.
עד שכל החושניות נעלמת.
וזה מצחיק במיוחד מפני שאנחנו חיות בתקופה שבה הרפואה האסתטית מעולם לא הייתה מתוחכמת יותר. יש לנו חומרים טובים יותר, טכניקות מדויקות יותר, הבנה עמוקה יותר של אנטומיה ויכולת לבצע שינויים זעירים שיכולים להפוך פנים לעייפות לפחות עייפות, פנים שאיבדו נפח לרכות יותר ופנים לא סימטריות למאוזנות יותר, בלי שאף אדם ברחוב אמור לדעת מה בדיוק נעשה.
ובמקום לנצל את כל היכולת הזאת כדי לייצר התאמה אישית, אנחנו עומדות בתור כדי לקבל את אותו פה מטיקטוק.
זו בעיניי החמצה כמעט מעליבה.
כי רופא או מזריק טוב לא אמור להיות טכנאי שמעתיק תמונת רפרנס. הוא אמור להסתכל על הפנים שמולו ולהגיד לפעמים את המילה הכי חשובה ברפואה אסתטית: לא.
לא, השפתיים האלה לא מתאימות לך.
לא, את לא צריכה עוד חומר.
לא, קשת קופידון שנראית נהדר על מישהי עם פנים בצורת לב לא בהכרח תיראה טוב עלייך.
ולפעמים אפילו: את יודעת מה? השפתיים שלך בסדר גמור.
אני יודעת, מחשבה רדיקלית.
יש גם משהו עצוב באופן שבו עולם שמדבר ללא הפסקה על אינדיבידואליות הצליח להמציא מדים חדשים לנשים. פעם כולן רצו אותו תיק, אחר כך אותן גבות, אחר כך אותו אף, ועכשיו נדמה שהגענו לשלב שבו אנחנו חולקות גם אותה אנטומיה של הפה.
והאבסורד הגדול ביותר הוא שהנשים האלה אינן חסרות יופי. להפך. רבות מהן נכנסו לחדר כשהן יפות להפליא, ואז השקיעו סכומים לא מבוטלים כדי למחוק דווקא את הדבר שהיה קשה ביותר לקנות: ייחוד.
אני לא רוצה עולם בלי בוטוקס, בלי חומצה ובלי רפואה אסתטית. חלילה. זה נשמע לי כמו מקום מדכא למדי, ואני כנראה לא מתכוונת לגור בו.
אני רוצה עולם שבו אנחנו משתמשות בכל אלה בחוכמה.
עולם שבו שפתיים יכולות להיות דקות, מלאות, עקומות, רחבות, עם קשת חדה או כמעט בלי קשת, ושבו לא כל אישה צריכה להיראות כאילו רגע קודם נשכה את השפה בשביל המצלמה ונשארה שם לצמיתות.
אסתטיקה טובה אמורה לגרום לי לחשוב שאת נראית נהדר.
אסתטיקה גרועה גורמת לי לזהות את שם הטכניקה מהצד השני של החדר.
ואם כבר הגעתי למצב שבו באירוע של מאתיים נשים אני יכולה לזהות את ה־Keyhole Pout עוד לפני שאני מזהה את האישה שמחוברת אליו, אולי הגיע הזמן להודות שהטרנד קצת יצא משליטה.
תזריקו. תפסלו. תחליקו. תרימו. תעשו מה שעושה לכן טוב.
אבל למען השם, תשאירו משהו מהפנים שלכן.
נ.ב. תודה ענקית לד"ר יגאל כץ על העזרה, הדיוק והסבלנות בפענוח מילון המושגים של עולם השפתיים.
