את קרן הכרתי ברחבי הרשת, או ליתר דיוק, בעמוד האינסטגרם שלה. משהו שם משך את תשומת לבי. אולי החיוביות, אולי הדרך שבה היא מגישה את התוכן שלה, ובעיקר היכולת לספר גם את הסיפורים הפשוטים ביותר בחוכמה, ברגישות ובאינטליגנציה. היא אינה נמנית עם המשפיעניות הגדולות מבחינת מספר העוקבים, אבל כידוע, מספרים אינם בהכרח מדד לאיכות. באחת הפעמים כתבתי לה הודעה, סתם כך, כדי להחמיא. התפתחה שיחה, ובמהלכה היא סיפרה לי שיש לה סיפור. סיפור שלא יכולתי להישאר אדישה אליו.
תכירו את קרן לפר, בת 44, אמנית, יוצרת תוכן ומשפיענית, מורה לאמנות, העוסקת גם בסושיאל ובפיתוח עסקי. אישה שמאחורי הנוכחות החיובית שלה ברשת מסתתרת התמודדות יוצאת דופן, ובעיקר החלטה אחת, אמיצה ומורכבת, ששינתה את חייה.
ביקשתי ממנה לספר את סיפורה במילים שלה.
מאת קרן לפר
דעה לא פופולרית: לפעמים, כדי להמשיך לחיות בשקט יחסי, צריך לדעת לוותר על חלק מהגוף שלך
דעה לא פופולרית: בעולם שמעודד אותנו לאהוב את הגוף שלנו בדיוק כפי שהוא, שצועק מכל שלט חוצות ומסך ש"הגוף שלך מושלם", ושלוחץ עלינו לשמור על שלמות פיזית בכל מחיר, יש רגעים שבהם האקט הכי פמיניסטי, הכי אוהב והכי אמיץ שאישה יכולה לעשות הוא פשוט לבחור לחתוך.
כן, לשלוח יד אל סמלי הנשיות המוכרים ביותר שלך ולמחוק אותם מיוזמתך.
היום אני בת 44. נשואה, אמא לשלושה ילדים, משפיענית, אמנית ועוד כל כך הרבה כובעים שאני אוהבת. אבל אני זוכרת היטב את הרגע שבו כל זה קיבל מפנה: כבר בגיל 25 ידעתי שאני נושאת את הגן BRCA.
(80% סיכון לחלות בסרטן השד וכ־70% סיכון לחלות בסרטן השחלות).
מגיל צעיר מאוד ידעתי שיש לי פצצת זמן מתקתקת בגוף, שהגנטיקה שלי נושאת איתה איום שקט שמחכה בפינה.
ומול האיום הזה עמדו בחירות קשות, שאין בהן שום רוך או רומנטיקה. בשנת 2017, אחרי שכבר הבאתי לעולם את שלושת הילדים המדהימים שלי (שהיום הגדול שלי כבר בן 20, שיהיה בריא ♥️), עשיתי את הצעד הראשון ועברתי כריתת שחלות. בחרתי בראש ובראשונה להישאר אמא, ולא לחכות ליום שבו הגורל יקבל את ההחלטה במקומי.
חמש שנים לאחר מכן, ב־2022, השלמתי את המהלך ועברתי כריתה מלאה של השדיים יחד עם שחזור.
הבחירות האלו לא באות ממקום של שנאה עצמית. ההפך הוא הנכון. עם שלושה ילדים בבית שהסתכלו בעיניים שלי וחיפשו אמא לשנים קדימה, הבנתי שהנשיות שלי היא לא רק זוג איברים מסוימים. הנשיות שלי היא קודם כול היכולת שלי לבחור בחיים. היכולת שלי להיות כאן כדי לראות אותם גדלים, להמשיך ליצור, להחזיק את המכחול ולצייר את העתיד שלי בכל הצבעים.
אבל החברה שלנו עדיין מתקשה לעכל את זה. יש משהו בנשים שעוברות ניתוחי מנע שגורם לסביבה להרגיש אי־נוחות. שואלים שאלות בלחש: "איך עשית דבר כזה בגיל כזה?", "לא פחדת לאבד חלק ממך?", "איך בעל מקבל דבר כזה?". כאילו הגוף שלנו הוא מוזיאון ציבורי שאסור לגעת בו, גם אם הבניין כולו עולה באש.
האמת הלא פופולרית היא שהמחיר של ההצלה הזו הוא שבר עמוק. לעמוד מול המראה אחרי כריתה דו־צדדית ושחזור זה לפגוש את המציאות בגרסה הכי גולמית שלה, להתרגל לקנבס חדש. אבל כאמנית שרגילה להסתכל על קווים, פרופורציות ואסתטיקה, למדתי משהו חשוב: היופי האמיתי אינו טמון בשלמות של החומר, אלא בסיפור שהיצירה מספרת. והסיפור שלי הוא סיפור של הישרדות, של בחירה מודעת, של בעלות מלאה על הגוף שלי.
ניתוח מפחית סיכון הוא לא כניעה למה שעתיד לקרות, הוא הניצחון עוד לפני שמשהו בכלל מרים את הראש.
היום, כשאני מביטה אחורה על הדרך הארוכה שעברתי מהיום שבו נודע לי על הנשאות בגיל 25, דרך שנת 2017 ועד 2022, אני יודעת בבירור: הוויתורים שעשיתי היו מתנת החיים הגדולה ביותר שהענקתי לעצמי ולמשפחה שלי.
אם את יושבת עכשיו בצד השני, אולי עם אותה אבחנה מקפיאת דם בתיק הרפואי ואולי במחשבות על הגוף שלך, אני רוצה להגיד לך משהו: מותר לך לפחד. מותר לך לכעוס על הקלפים שחולקו לך. אבל אל תפחדי לבחור בעצמך.
הגוף שלנו הוא קנבס משתנה, אבל החיים עצמם הם היצירה האמיתית. והיום, כשאני מרימה את המכחול בסטודיו שלי, מסתכלת על הילדים שלי שגדלים ונושמת לרווחה, אני יודעת בוודאות: הבחירה לחיות היא היצירה הכי יפה שיצרתי מעולם.
ועוד מילה קטנה לפני שאני מניחה את המכחול.
עכשיו אוקטובר. והחודש הזה ורוד מכל פרסומת אפשרית, מכל מוצר מדף ומכל פוסט ברשתות. אבל מעבר לכל הסמלים והקמפיין המסחרי, יש כאן מציאות אחת שחייבת להיכנס לך לראש: את חייבת לבדוק את עצמך. וכן, זה חשוב. זה קריטי. אז יאללה, אל תדחי את זה לעולם הבא, אל תגידי "לי זה לא יקרה" ואל תחכי שמשהו יכאב.
לחיות זו אמנות, אבל קודם כול צריך להישאר בחיים בשבילה.
לכי להיבדק.
סביר להניח שסיפורה של קרן לא היה מגיע לעמודים האלה אלמלא אוקטובר, חודש המודעות לסרטן השד. אבל ברשותכן, תרשו לי להיות קצת גסה. בעצם, גסה מאוד.
בתחת שלי כל ימי המודעות האלה. כל הסרטים הוורודים, הקמפיינים המושקעים, הסיסמאות המרגשות והמותגים שנזכרים אחת לשנה לדאוג לבריאותן של נשים, רצוי בליווי לוגו בולט ותקציב שיווק מכובד. שלא תבינו לא נכון, למודעות יש חשיבות עצומה, והיא מצילה חיים.
אבל יש משהו כמעט אבסורדי בחברה שזקוקה לתאריך בלוח השנה כדי להזכיר לנשים שהן צריכות לדאוג לעצמן. אנחנו לא צריכות את אוקטובר כדי לקבוע תור לרופאה, לא צריכות סרט ורוד כדי לברר את ההיסטוריה המשפחתית שלנו, ובוודאי לא צריכות קמפיין שייתן לנו לגיטימציה להציב את הבריאות שלנו בראש סדר העדיפויות. התרגלנו להיות אחראיות על כולם, לזכור את הבדיקות של הילדים, את התרופות של ההורים, את התורים של בני הזוג, ורק את עצמנו לדחות למועד נוח יותר.
אז הנה מחשבה מהפכנית: אנחנו לא צריכות סיבה מיוחדת כדי להיות חשובות לעצמנו. הגוף שלנו אינו פרויקט עונתי של מחלקת השיווק, והחיים שלנו אינם מבצע שמסתיים ב־31 באוקטובר.
אם הסיפור של קרן יגרום אפילו לאישה אחת להפסיק לדחות את הבדיקה או את הייעוץ הרפואי שהיא זקוקה להם, מבחינתי הוא עשה את שלו.
ואת הסרט הוורוד? תשאירו למי שזקוק לתזכורת. אנחנו צריכות לזכור את עצמנו גם בלי שיצבעו לנו את העולם בוורוד.
