כבדת שמיעה מלידה, אם לשלוש, מאמנת ריצה ומטפלת בגוף ובנפש, קרן עמרוסי סמרה הפכה את המשברים האישיים הקשים בחייה לעשייה חברתית יוצאת דופן. כמי שמובילה את מיזמי ״רצים לנפש״ ו״רצים לזכרם״, מאמנת נשים המתמודדות עם סרטן במסגרת ״גמאני רצה״ וליוותה את שורד השבי אלי שרעבי בדרכו אל קו הזינוק, היא מכירה מקרוב את הקשר שבין כאב לתקווה. בריאיון אישי היא מספרת על הילדות שבה התקשתה להשמיע את קולה, על האימהות, האובדן וההתמודדות שהובילה אותה אל הריצה, ועל הבחירה להקדיש את חייה לאנשים הזקוקים לכך שמישהו יראה אותם.
בגיל שש השליכה קרן עמרוסי סמרה את מכשירי השמיעה שלה לפח. במשך שנים חיה בתוך עולם של קולות עמומים, תחושת שונות ובדידות, מבלי לשער שדווקא התנועה תהפוך יום אחד לדרך שבה תצליח לשמוע את עצמה. היום, לאחר יותר מעשור של ריצה, היא מאמנת למרחקים ארוכים, מטפלת הוליסטית ויזמית חברתית מפרדס חנה־כרכור, שהפכה את אהבתה לספורט לאמצעי לחיבור בין אנשים, להתמודדות עם מחלות ומשברים ולהנצחת מי שאינם. מאחורי העשייה הציבורית עומד סיפור חיים מורכב, הכולל אובדני היריון, התמודדות עם מגבלה חושית ופרידה מאם שהייתה עבורה מקור של כוח והשראה. אלא שקרן אינה מבקשת להציג את הריצה כפתרון לכל כאב. מבחינתה, המשמעות טמונה באפשרות להשיב לאדם תחושת מסוגלות, להעניק לו מקום בתוך קהילה וללוות אותו בדרך שאיש אינו יכול לעבור במקומו.
הריצה נכנסה לחייך בתקופה של התמודדות אישית, ובהמשך הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותך המקצועית והאנושית. מה גילית על עצמך לאורך הדרך, וכיצד השתנתה תפיסת החיים שלך מאז הצעד הראשון?
כילדה, כל מה שרציתי היה שיקבלו אותי כמו שאני. נולדתי כבדת שמיעה, ובמשך שנים הרגשתי שאני חיה בעולם שאנשים אחרים אינם מצליחים להבין. דמיינו שאתם צוללים עמוק אל תוך הים, והקולות סביבכם נשמעים עמומים ורחוקים. כך עברו עליי כמעט שלושים שנה מחיי, ללא מכשירי שמיעה.
בגיל שש בחרתי להשליך את מכשירי השמיעה לפח. באותם ימים הרגשתי שהכאב הכרוך בשימוש בהם גדול אפילו מהקושי שלא לשמוע.
ילדותי הייתה רצופה תחושות של שונות, בדידות וחרמות. לעיתים נדמה היה לי שקל יותר לא לשמוע, במיוחד כשהמילים שנאמרו סביבי הכאיבו. אבל כשהפכתי לאמא והתקשיתי לשמוע את בכייה של בתי הבכורה בלילה, הבנתי שאינני מוכנה להחמיץ עוד את קולות החיים, ושמוטלת עליי אחריות.
דווקא מתוך הקושי צמחה בי רגישות עמוקה לאחר. כבר בגיל שלוש עשרה התחלתי להתנדב למען ילדים עם צרכים מיוחדים. הכרתי מקרוב את הכאב שבהרגשת השונות ואת הכמיהה להשתייך, ורציתי להיות עבור אחרים האדם שלעיתים היה חסר לי בילדותי.
לאחר לידת שלוש בנותיי חוויתי משבר רפואי ורגשי קשה. עברתי שמונה הריונות כושלים, בהם שני הריונות חוץ־רחמיים שסיכנו את חיי, ואשפוז ממושך. ואז הגיעה הידיעה ששינתה את חיי: לא אוכל ללדת עוד.
למרות שכבר הייתי אמא לשלוש בנות, הרגשתי כאילו הוטל חרם על גופי ועל נפשי. הרגשתי שאני חוזרת להיות אותה ילדה קטנה ובודדה, שאיש אינו מצליח לשמוע את מצוקתה. איבדתי את תחושת הביטחון ואת האמונה בעצמי.
ואז, דווקא מהמקום הנמוך ביותר, התחלתי ללכת.
יצאתי אל הטבע בצעדים קטנים ומהוססים. לא חשבתי על מרתון, על מדליות או על קווי סיום. רציתי רק לנשום, להרגיש שאני קיימת ולמצוא מחדש את הדרך אל עצמי.
בהדרגה ההליכה הפכה לריצה, והריצה הפכה עבורי להרבה יותר מפעילות גופנית. פתאום גיליתי את ציוץ הציפורים, את רחש הרוח ואת טיפות הגשם. ובעיקר, למדתי להקשיב לקול הפנימי שלי, קול שבמשך שנים כמעט לא העזתי להשמיע.
מקילומטר אחד הגעתי עד למרתון הראשון שלי באילת. כשחציתי את קו הסיום הבנתי שהמרחק הגדול ביותר שעברתי לא נמדד בקילומטרים, אלא בדרך שבין הילדה שהרגישה חסרת אונים לבין האישה שגילתה את הכוחות הטמונים בה.
הריצה לימדה אותי שלא תמיד אפשר לבחור את נסיבות החיים, אבל אפשר לנסות לבחור כיצד להתמודד איתן. היא לימדה אותי התמדה, סבלנות, חמלה ובעיקר אמונה בכך שגם מתוך משבר אפשר לצמוח.
בהמשך איבדתי את אמי האהובה, מלכה ז״ל, למחלת הסרטן. היא חלתה בליפוסרקומה, סוג נדיר של סרטן. אמא אהבה לצעוד איתי בטבע, ואחרי מותה הריצה הפכה גם לדרך לשאת איתי את זכרה. בכל מסלול הרגשתי שהאהבה שלה ממשיכה ללוות אותי, גם כשהיא כבר אינה יכולה לצעוד לצידי.
בזמן מחלתה לא משתי ממיטתה. לצד הסבל, הכאבים והדעיכה שראיתי מול עיניי, בחרתי בכל יום לרוץ, אפילו בין כותלי בית החולים. גם בזמן שנותחה רצתי, כי הריצה הייתה מקור הכוח שלי.
אמא שלי הייתה דמות משמעותית מאוד בחיי. היא הייתה כבדת שמיעה כמוני, והיא זו שתמיד נתנה לי כוח. לפני שנפטרה בחרתי לשמור את טביעת האצבע שלה, שאותה אני עונדת עד היום על צווארי.
אמא השאירה אחריה גם ספר שירים, ובו שיר אחד שעבורי הוא צוואתה הלא כתובה: להנציח את חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה.
האובדן שלה חידד בי את ההבנה שהחיים אינם נמדדים רק במה שאנחנו משיגים לעצמנו, אלא גם במה שאנחנו מעניקים לאחרים.
היום הריצה היא המקצוע והשליחות שלי. אני מאמנת ומטפלת באמצעות ריצה, מלווה אנשים המתמודדים עם מחלות, משברים ואובדן, מובילה מיזמים חברתיים וקהילתיים ומרצה בפני קהלים שונים על התמודדות, חוסן נפשי, קבלת האחר והיכולת למצוא משמעות גם בתקופות הקשות ביותר.
בהרצאותיי אני חוזרת אל הילדה כבדת השמיעה שהייתי, אל המשברים שעברתי ואל הדרך שבה התנועה אפשרה לי למצוא את קולי. אני מקווה שבכל פעם שאני משתפת בסיפורי, מישהו בקהל ימצא את האומץ לעשות את הצעד הראשון שלו.
פעם רציתי רק שישמעו אותי. היום אני רוצה להשמיע גם את קולם של אלה שמתקשים להשמיע את עצמם.
את מלווה נשים המתמודדות עם מחלת הסרטן, אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים ואנשים שחוו אובדן וטראומה. מה לימדו אותך המפגשים הללו על כוחו של האדם, והאם היו רגעים שבהם דווקא מי שבאת לחזק העניק לך את הכוח להמשיך?
המפגשים הללו לימדו אותי שהכוח האנושי אינו נמדד רק בניצחונות גדולים. לפעמים הוא מתגלה דווקא ברגעים הקטנים ביותר: באישה שמגיעה לאימון למרות הטיפולים הקשים, באדם שמצליח לצאת מביתו אחרי תקופה ממושכת של הסתגרות, או במי שמוצא בתוכו אומץ לנסות שוב, גם כשהדרך נראית בלתי אפשרית.
כשאמי, מלכה ז״ל, חלתה בסרטן, ליוויתי אותה באהבה עצומה ובתקווה שנצליח לנצח את המחלה. אבל אמא שלי לא ניצחה.
האובדן שלה הותיר בי חלל שלא יתמלא לעולם, ולצידו רצון עמוק להעניק לנשים אחרות את מה שכל כך רציתי להעניק לה: תקווה, כוח ותחושה שהן אינן לבד.
במסגרת קבוצת ״גמאני רצה״ אני מלווה נשים המתמודדות עם סרטן השד וסוגי סרטן נשיים נוספים. עבורי זו אינה רק קבוצת ריצה. זהו מרחב של אחווה, תמיכה ואהבת חיים. מקום שבו אישה יכולה להגיע עם הפחדים, הכאבים והצלקות שלה ולהרגיש שהיא הרבה יותר מהמחלה.
אני פוגשת נשים שמתמודדות עם מציאות קשה, ובכל זאת מוצאות בתוכן כוחות מעוררי השראה. נשים שמגיעות לאימון בין טיפולים, נשים שחוששות מהבדיקה הבאה, ונשים שמבקשות להחזיר לעצמן ולו מעט מתחושת השליטה על חייהן.
באחד המיזמים שילבתי בקהילה בחור עם שיתוק מוחין, שהגיע בכיסא גלגלים לאירוע שהפקתי למען החטופים. רציתי שירגיש שווה בין שווים, שכולם רואים אותו ושהוא חלק מאיתנו.
יום אחד הוא שלח לי הודעה: ״קרן, אני מגיע לרוץ איתכם״. ההודעה הזאת גרמה לי לבכות. הבנתי עד כמה הריצה יכולה לנטוע תקווה באדם.
מאותו רגע הוא הגיע לכל אירוע, השתתף והרגיש שייך. יחד איתי, אנשים נוספים ליוו אותו בריצות של שבעה קילומטרים שנועדו להשמיע את קולם של החטופים. לראות את האושר שלו היה רגע שלא אשכח.
גם כשאיבדתי את המתאמנת שלי, שלי ז״ל, הכאב היה עצום. הקשר שנוצר בינינו חרג הרבה מעבר לאימון. הוא היה קשר אנושי עמוק של אמון, אהבה ושותפות לדרך.
לאחר מותה פנה אליי קובי, בעלה, וביקש לרוץ חצי מרתון כדי להגשים את חלומה. ליוויתי אותו צעד אחר צעד, עד לסגירת המעגל.
היום קובי הוא מאמן ריצה בעצמו, והוא רץ להנצחתה של שלי. עזרתי לו להתמודד עם הכאב דרך הריצה וסייעתי לו בהפקת המרוץ הראשון לזכרה. גיליתי כמה כוח הוא שואב מההנצחה הזאת, וגם ילדיו לקחו בה חלק.
בעקבותיו פנה אליי אלמן נוסף, שאשתו הייתה חברה בקבוצת ״גמאני רצה״ ונפטרה. גם הוא מצא כוחות גדולים באמצעות הליווי והריצה המשותפת.
האובדן של אמא ושל שלי לימד אותי שלא כל מאבק מסתיים כפי שאנחנו מייחלים לו. אבל גם כשהחיים נקטעים, האהבה, הזיכרונות וההשפעה של האדם על סביבתו ממשיכים להתקיים.
אני חושבת על אמא שלי בכל פעם שאני פוגשת אישה חדשה בקבוצה. אני לא יכולה להשיב אותה אליי, אבל אני יכולה להמשיך את האהבה והנתינה שלה באמצעות העשייה שלי.
גם בעבודתי עם מתמודדי נפש ועם אנשים שחוו אובדן וטראומה אני מגלה עד כמה משמעותית יכולה להיות נוכחות אנושית פשוטה. לפעמים לא צריך לומר דבר. מספיק ללכת לצד אדם, להקשיב לו ולאפשר לו להרגיש שרואים אותו.
במיזם האחרון, ״רצים לנפש״ בחסות סנו, אחת המתמודדות אמרה לי: ״אני רוצה להראות לבת שלי שאני מנצחת״.
המשפט הזה נחרט בליבי. הוא הזכיר לי שניצחון אינו תמיד החלמה. לפעמים הניצחון הוא עצם הבחירה להמשיך לחיות, לשמוח, לחלום ולהיות נוכחת בחייהם של האנשים שאנחנו אוהבים.
וכן, פעמים רבות דווקא האנשים שבאתי לחזק הם אלה שמחזקים אותי.
הם מלמדים אותי מהי נחישות, מהי ענווה ועד כמה עמוק יכול להיות הרצון האנושי לחיות ולמצוא משמעות.
אני מביאה את התובנות האלה גם להרצאותיי, שבהן אני מדברת על חוסן, על ערבות הדדית ועל האפשרות להפוך התמודדות אישית למקור של נתינה לאחרים.
אני לא מאמינה שצריך להיות חזקים כל הזמן. מותר לפחד, מותר לבכות ומותר להישבר. בעיניי, חוסן אמיתי אינו היכולת שלא ליפול, אלא היכולת למצוא יד מושטת, משמעות ותקווה גם אחרי הנפילה.
אמא שלי לא ניצחה את הסרטן, אבל האהבה שלה ממשיכה לחיות בכל אישה שאני מלווה. ובכל פעם שאני מושיטה יד לאחרת, אני מרגישה שגם אמא שלי נמצאת שם איתי.
מיזם ״רצים לנפש״ נולד מתוך מפגש עם אנשים המתמודדים עם מחלות שלעיתים קרובות אינן נראות לעין. עד כמה החברה הישראלית באמת מסוגלת לראות את האדם שמעבר לאבחנה, ומה יכולה הריצה לשנות במקום שבו מילים, הסברה וכוונות טובות אינן מספיקות?
אני מאמינה שהחברה הישראלית עשתה כברת דרך משמעותית בכל הקשור לקבלת האחר, אבל הדרך עוד ארוכה. אנחנו חיים בחברה שיודעת להתגייס בצורה יוצאת דופן ברגעי משבר, אך לעיתים מתקשה לראות את מי שמתמודד עם כאב שקט, כזה שאין לו גבס, תחבושת או סימן חיצוני.
אני מכירה את התחושה הזאת היטב.
כילדה כבדת שמיעה, אנשים ראו לעיתים את המגבלה שלי לפני שראו אותי.
לא תמיד הבחינו בילדה שמאחוריה, בילדה שרצתה להשתייך, להיות אהובה ולהרגיש שווה בין שווים.
החוויה הזאת מלווה אותי עד היום, והיא אחת הסיבות שבגללן חשוב לי כל כך לראות קודם כול את האדם ורק אחר כך את הקושי שאיתו הוא מתמודד.
מתוך התפיסה הזאת נולד מיזם ״רצים לנפש״, המחבר בין אנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים, אנשי צוות והקהילה באמצעות הליכה וריצה משותפת.
כשאנחנו עומדים יחד על קו הזינוק, אין חשיבות לשאלה מי מטופל, מי איש צוות ומי הגיע מהקהילה. כולנו בני אדם, כולנו מתמודדים עם אתגרים וכולנו יוצאים לאותה דרך.
במסלול עצמו מתרחשים רגעים שקשה ליצור באמצעות הרצאה או הסברה בלבד. אדם אחד מעודד אדם אחר, מישהו מאט את הקצב כדי להישאר לצד חברו, ובקו הסיום כולם שותפים לתחושת ההישג.
שם, ברגעים הפשוטים האלה, נוצר שינוי.
לא רק מדברים על הכלה, אלא חווים אותה.
הריצה אינה מחליפה טיפול נפשי ואינה מעלימה את הקשיים, אבל היא יכולה לאפשר לאדם לחוות מסוגלות, שייכות וביטחון.
היא מזכירה לו שהוא אינו רק האבחנה שלו, אלא אדם בעל יכולות, רצונות וחלומות.
אני מאמינה שהכלה אמיתית אינה מסתיימת במילים יפות. היא מתחילה במפגש אנושי שבו אנחנו מוכנים לראות את האחר כשווה לנו.
אותה אמונה מנחה אותי גם במיזם ״רצים לזכרם״, שאותו אני מובילה בפרדס חנה־כרכור. המיזם מחבר בין משפחות שכולות, ילדים, בני נוער והקהילה כולה, ומעניק לזיכרון משמעות חיה באמצעות תנועה משותפת.
ההנצחה נוגעת בי גם ברמה האישית, דרך הזיכרון המשפחתי שלי והקשר העמוק לאמי, מלכה ז״ל, ולבן משפחתי שנפל.
אמא השאירה אחריה גם שיר שכתבה, ועבורי עצם האפשרות להשמיע את מילותיה היא דרך להמשיך ולהעניק מקום לקולה, גם אחרי שקולה נדם.
יש משהו עמוק בחיבור הזה בין תנועה לזיכרון. כשאנחנו רצים לזכר אדם שאיננו, אנחנו לא רק מנציחים את שמו, אלא גם נושאים איתנו משהו מסיפור חייו.
גם בהרצאות ובמאמרים שלי אני מבקשת להעביר את המסר הזה: מאחורי כל אדם יש סיפור שאנחנו לא תמיד מכירים, ולעיתים די במבט, בהקשבה או בהושטת יד כדי לשנות את עולמו.
בעיניי, חברה חזקה אינה נמדדת רק בדרך שבה היא מתייחסת לחזקים שבה, אלא ביכולתה לראות, לקבל ולחבק גם את מי שקולם כמעט אינו נשמע.
ליווית את אלי שרעבי בדרכו אל קו הזינוק. מה היה בתהליך הזה, ומה הרגע הזה סימל עבורך?
כשראיתי את הריאיון הראשון של אלי שרעבי עם אילנה דיין בתוכנית ״עובדה״, לאחר שובו מהשבי, משהו בי לא נתן לי מנוח.
באותו ערב שהיתי במלון, לקראת מרוץ שבו עמדתי ללוות למחרת שני מתאמנים שלי, שלכל אחד מהם סיפור חיים מאתגר. צפיתי בריאיון ולא הצלחתי להירדם באותו לילה. הסיפור של אלי והאופן שבו דיבר על החיים ועל הבחירה להמשיך נגעו בי עמוקות.
בהמשך קראתי גם את ספרו והרגשתי שאני רוצה לפנות אליו.
כתבתי לו ושיתפתי אותו במיזמים שיזמתי והפקתי לאורך תקופת שהותו בשבי, במטרה להשמיע את זעקתם של החטופים. סיפרתי לו כמה אני מתרגשת מכך שהוא בבית, ושלחתי לו סרטונים שתיעדו את הפעילות הזאת. הוא התרגש והודה לי.
שיתפתי אותו גם בסיפור האישי שלי, בדרך שעברתי ובאמונה שלי בכוחה של התנועה לסייע לאדם להתמודד עם משברים, להתחזק ולמצוא מחדש תחושת מסוגלות.
אלי השיב לי, וכך התחיל הקשר בינינו.
לא התחלנו בריצה. התחלנו בשיחות, בהליכות ובאימונים הדרגתיים, מתוך הקשבה לגופו ולקצב שלו. היה לי חשוב לאפשר לו להתקדם בדרך המתאימה לו, בלי למהר ובלי להציב בפניו ציפיות שאינן שלו.
מבחינתי, התהליך לא עסק רק בכושר גופני. הוא עסק גם ביצירת מרחב שבו אפשר להציב מטרה, לפעול לקראתה ולחוות מחדש את תחושת הבחירה.
באחד האימונים העליתי בפניו את הרעיון להשתתף במרתון תל אביב ולהקדיש את הריצה להנצחת אשתו, בנותיו ואחיו שנרצחו.
אלי התחבר לרעיון והחליט להשתתף.
ביום המרוץ עמדנו כולנו יחד על קו הזינוק, אלי, החברים ואני. לבשנו חולצות שעליהן הודפסו פניהם של אשתו, בנותיו ואחיו, כפי שהם חקוקים בליבו לעד.
רגע לפני הזינוק אלי הסתכל עליי ושאל: ״את מתרגשת?״
עניתי לו שאני מתרגשת מאוד, וסיפרתי לו שבדיוק באותו יום, שנה קודם לכן, ישבתי במלון וצפיתי בריאיון הראשון שלו עם אילנה דיין.
אז לא יכולתי לדמיין שכעבור שנה אעמוד לצידו על קו הזינוק.
זה היה עבורי רגע מצמרר של סגירת מעגל.
הבטתי בפניו וראיתי גאווה ונחישות.
עמדנו שם נרגשים, רגע לפני היציאה לדרך, כשעל חולצותינו פניהם של אהוביו, שזכרם ליווה אותנו בכל צעד ובכל קילומטר.
אלי עצמו היטיב לבטא את משמעות הריצה עבורו:
״המרוץ הוא אירוע הנצחה נוסף שבו אני מחייה את הזיכרון של אשתי, בנותיי ואחי האהובים. הם מלווים אותי בכל רגע ביום ועוזרים לי לבנות את חיי מחדש״.
לשמוע את הדברים האלה ולדעת שזכיתי לקחת חלק, ולו קטן, בדרך שבה הוא בוחר להנציח את משפחתו ולבנות את חייו מחדש, היה עבורי אושר עצום.
במהלך היום אלי גם עצר להודות לי על הליווי ועל הדרך המשותפת. הוא אמר שזה לא מובן מאליו ושהוא מעריך מאוד את מה שאני עושה עבורו.
השבתי לו שאני רצה כבר שלוש עשרה שנים. גיליתי את הריצה מתוך מקום כואב בחיי, אבל הזכות לרוץ לצידו ולהנציח יחד איתו ועם החברים את אהוביו היא חוויה שקשה לי לתאר במילים.
אמרתי לו שאני מצטערת על הנסיבות שבהן זכיתי להכיר אותו, אבל אודה כל חיי על ההיכרות עם האדם שהוא, ואיחלתי לו שיזכה לבנות את חייו מחדש.
ליוויתי לאורך השנים אנשים רבים שהתמודדו עם משברים, מחלות ואובדן. אבל לראות את אלי שרעבי רץ היה אחד הרגעים החזקים והמרגשים ביותר שחוויתי על מסלול ריצה.
עמד מולי אדם שרגליו היו כבולות בשלשלאות, והנה הן חופשיות, נעות קדימה, נושאות אותו לאורך המסלול.
התמונה הזאת תישאר חקוקה בליבי לעד.
עבורי אלי הוא השראה גדולה, לא רק בשל מה שעבר, אלא גם בשל הדרך שבה הוא בוחר להתמודד עם האובדן, להנציח את אהוביו ולהמשיך לבנות את חייו.
ואולי זו התמונה העוצמתית ביותר שראיתי בשלוש עשרה שנות ריצה: רגליים שהיו כבולות בשלשלאות, והיום הן חופשיות, נעות קדימה. רגליו של אדם שבוחר, צעד אחר צעד, להמשיך בחיים.
לאורך השנים הפכת את הריצה לכלי של נתינה, הנצחה, שיקום ותקווה. כשאת מתבוננת לאחור על הנשים והאנשים שליווית ועל הדרך שעברת בעצמך, מהי בעינייך המשמעות האמיתית של ניצחון בחיים, והאם בכלל יש קו סיום למסע הזה?
כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה שהניצחון הוא לא לחצות את קו הסיום במרתון או להגיע להישג. הניצחון הוא לבחור בחיים, לפעול ולא לחדול, גם אחרי כאב, אובדן ומשברים.
האנשים והנשים שליוויתי לימדו אותי את זה בכל פעם מחדש. לפעמים הניצחון שלהם הוא לרוץ עוד קילומטר, ולפעמים עצם הבחירה לצאת מהבית, להיות חלק מקבוצה ולהרגיש שוב שיש להם כוח.
לכן אני מאמינה שכל קו סיום הוא גם קו זינוק. המסע לא מסתיים. הוא ממשיך בכל צעד, בכל אדם שאנחנו מצליחים לחזק ובכל בחירה להעביר הלאה את התקווה.
ובכל יום שבו אני בוחרת לרוץ, אני מזכירה לעצמי שאני פשוט חיה.
סיפורה של קרן עמרוסי סמרה אינו סיפור על ניצחון מוחלט על הכאב, אלא על האפשרות לחיות לצידו מבלי להניח לו להגדיר את החיים כולם. הריצה לא השיבה לה את אמה, לא מחקה את משברי העבר ולא פתרה את קשייהם של האנשים שפגשה בדרך. אבל היא העניקה לה שפה חדשה, שבאמצעותה הצליחה להפוך חוויה אישית של בדידות לעשייה המפגישה בין אנשים, מחזקת קהילות ומשמרת זיכרונות. אולי משום כך, דווקא עבור מי שבילדותה ביקשה יותר מכול שישמעו אותה, משמעותה העמוקה של הדרך אינה טמונה עוד בקולה שלה, אלא ביכולתה להקשיב לקולותיהם של אחרים.
