כאשר גבר כותב על מין, מדובר בחקר הנפש האנושית; כאשר אישה עושה זאת, מישהו כבר ממהר לבדוק אם הספר ראוי להיכנס הביתה. הסופרת קרן יוסף, שכותבת על גברים מסוכנים, נשים עצמאיות ותשוקות שאינן זקוקות לאישור ציבורי, מציפה סתירה תרבותית מרתקת: החברה מעודדת נשים להשתחרר מכבלים, אבל עדיין מתקשה לשאת את המחשבה שהן רשאיות לפנטזיה שאינה עומדת באמות המידה המוסריות שלה.
הצביעות התרבותית ביחס למיניות נשית היא כנראה אחת המסורות העמידות ביותר של החברה המודרנית. אישה רשאית לנהל תאגיד, לקבל החלטות הרות גורל ולהפגין עצמאות כלכלית ואינטלקטואלית, אך ברגע שהיא פותחת רומן ארוטי, מתברר שיש מי שסבורים כי שיקול דעתה זקוק להשגחה. רצוי של מבקר ספרות, פסיכולוג או גבר שמעולם לא נדרש להסביר מדוע הוא נהנה מתיאור מפורט של גוף נשי.
הסופרת הישראלית קרן יוסף, בת 36, אינה מנסה להעניק לספרות הרומנטית תעודת הכשר אינטלקטואלית. היא כותבת על אהבה, על משיכה מינית, על גברים רכושניים ועל נשים המבקשות להחזיר לעצמן את השליטה בחייהן. ספריה, "לחלום על מייקל", "להתמכר לאמילי" ו"האובססיה של דניאל", שראו אור בהוצאת יהלומים, נעים בין רומנטיקה, מתח, פשע ומיניות גלויה. לכאורה, נוסחה מסחרית מוכרת. למעשה, היא מספקת חומר למחשבה על הסתירות שהחברה מטפחת בכל הנוגע לעצמאות נשית.
יוסף כלל לא תכננה להפוך לסופרת. באוקטובר 2024, כאשר ההסלמה הביטחונית בצפון שיבשה את פעילותם של עסקים והותירה אותה עם פחות עבודה בתחום התוכן והרשתות החברתיות, חלמה על דמויות שהפכו בהמשך לגיבורי ספרה "לחלום על מייקל". במשך כחודש כתבה כמעט ללא הפסקה. מה שהחל כחלום התפתח לעולם ספרותי שלם, שבו נשים נדרשות להתמודד עם אלימות, קנאה, תלות רגשית, פגיעות וכמיהה לאהבה, לצד תשוקה שאינה תמיד מתיישבת עם ההיגיון הבריא.
גיבוריה הגברים אינם מועמדים טבעיים לפרס האזרחות הטובה. הם דומיננטיים, לעיתים מסוכנים, נוטים לרכושנות ומחזיקים בכוח כלכלי או חברתי שאינו מתחלק בהכרח באופן שוויוני עם הנשים שלצידם. במציאות, חלקם היו מצדיקים שיחת אזהרה מחברה טובה. בספרות, לעומת זאת, הם מעוררים משיכה, סקרנות ופנטזיה. ההבחנה הזאת, בין מה שאישה מבקשת לחוות בדמיונה לבין מה שתסכים לקבל בחייה, נראית פשוטה למדי, ובכל זאת היא ממשיכה לעורר חרדה מוסרית בקרב מי שמתקשים להאמין שנשים מסוגלות להבחין בין השתיים.
אלא שהסתירה המעניינת באמת נמצאת דווקא בכתיבתה של יוסף. ב"לחלום על מייקל" היא מציבה במרכז העלילה אישה הנחלצת ממערכת יחסים אלימה, ומדגישה כי הגבר החדש בחייה אינו אמור להציל אותה; האחריות להצלתה נשארת בידיה. ב"להתמכר לאמילי" היא מעניקה לגיבורה חירות מינית שאינה מחייבת התנצלות, ואילו ב"האובססיה של דניאל" היא עוסקת, בין היתר, בתלות כלכלית, בכמיהה לאימהות ובמערכת יחסים שבה יחסי הכוחות רחוקים מלהיות מאוזנים.
מצד אחד, גברים בעלי נטייה לשליטה; מצד אחר, נשים הנאבקות על עצמאותן. אפשר לראות בכך סתירה אידאולוגית, ואפשר להבין שדווקא המתח הזה הוא המנוע הספרותי. פנטזיה אינה מחויבת להתנהגות מוסרית למופת, כשם שספרות פשע אינה מחייבת את קוראיה לאמץ אורח חיים עברייני. עם זאת, כאשר רכושנות מתחפשת לאהבה וכפייה מוצגת כתשוקה, ראוי שהכתיבה תכיר בהבדל. החירות הנשית לפנטז אינה מבטלת את חשיבותם של גבולות ושל הסכמה.
יוסף מודעת לאחריות הזאת. היא מבקשת, לדבריה, להעניק קול לנשים שחוו אלימות, משברים וטראומות, ולשלב בספריה גם חוויות אישיות מאירועי שבעה באוקטובר. היא מאמינה שסופרות משפיעות על תפיסת עולמן של קוראות צעירות, ולכן מבקשת לכתוב גיבורות שאינן מושלמות, אך מסוגלות להשתקם ולבחור מחדש.
אלא שגם כאן ראוי להיזהר ממלכודת נוספת: הדרישה המוכרת שנשים יצדיקו כל ביטוי של מיניות באמצעות מסר חינוכי. סופרת אינה חייבת להציל את הדור הצעיר כדי לקבל רשות לכתוב סצנת מין, וקוראת אינה נדרשת להפיק תובנה פמיניסטית מכל פרק כדי להצדיק את הנאתה. מותר לנשים לקרוא ספרות ארוטית משום שהן נהנות ממנה. לא כל עונג מחייב ערך מוסף, ולא כל פנטזיה זקוקה לוועדת אתיקה.
תרומתה של קרן יוסף לשיחה הזאת אינה טמונה בניסיון להציג את הספרות הרומנטית כיצירה נשגבת, אלא בעצם ההתעקשות לכתוב נשים כבעלות תשוקה, חולשות, סתירות ורצונות משלהן. גם אם אפשר להתווכח על הבחירות הספרותיות שלה, אין הצדקה להתייחס אליהן בפחות רצינות רק משום שקהל היעד נשי והנושא הוא אהבה ומיניות.
בסופו של דבר, החברה שהעניקה לגברים מאות שנים של חירות לכתוב על נשים כעל מושא תשוקה יכולה להרשות לעצמה לגלות מעט איפוק כאשר נשים מחליטות להפוך את היוצרות. ואם כבר מוכרחים להזדעזע מספר, מוטב שהזעזוע ינבע מאיכותו הספרותית ולא מן העובדה שאישה העזה ליהנות מסקס, גם אם בינתיים רק על הנייר.
