ויקטור ויוי בלאיש הציג את BLACKSTAR, קולקציה שהחזירה למסלול את מה שלעיתים הולך לאיבוד בין הצהרות חברתיות, סיסמאות על העצמה נשית ומופעי ראווה מופרכים: אופנה גבוהה. דיוויד בואי, הדי ההרואין שיק, אסתטיקת סוף שנות השמונים ותחילת התשעים, חייטות עילית ותיאטרליות חסרת מעצורים. רגע לפני ששבוע האופנה הישראלי נפתח, כדאי למעצבים האחרים להתחיל לדאוג.
רגע לפני ששבוע האופנה הישראלי יוצא לדרך, אני מוצאת את עצמי תוהה אם יהיה כאן מעצב או מותג שיצליח להתעלות על התצוגה האחרונה של ויקטור ויוי בלאיש. אחרי שנים של צפייה בתצוגות אופנה, שחלקן דרשו ממני מאמץ אינטלקטואלי בלתי סביר כדי להבין מדוע לעזאזל מישהו סבור שהדבר המונח על גופה של הדוגמנית ראוי להיקרא בגד, הגיעה קולקציה שהזכירה לי מדוע התאהבתי באופנה מלכתחילה. לא בגלל ההצהרות, לא בזכות המניפסטים החברתיים, ובוודאי שלא בשל הניסיונות הבלתי נלאים להמציא מחדש את הנשיות, אלא בזכות הבדים, הגזרות, הצלליות ואותה מיומנות נדירה שהופכת מלאכת תפירה לאמנות.
בלאיש הציג קולקציה שכל אישה שמעריכה אופנה גבוהה הייתה רוצה בארונה. הייתה בה הבנה עמוקה של הגוף הנשי, כבוד לפרופורציות, לתנועה, לצללית ולמלאכת התפירה העילית, ובעיקר כבוד לאינטליגנציה של הקהל. הוא לא ביקש מאיתנו להתפעל מעצם נכונותו להעז, אלא הציג תעוזה שנשענת על ידע, ניסיון ושליטה מקצועית. הבדל מהותי למדי, אף שלעיתים נדמה כי בתעשיית האופנה המקומית הוא כמעט נשכח.
כמה פעמים ישבתן בתצוגת אופנה ותהיתן לאן, לכל הרוחות, אמורים ללבוש את מה שמוצג לפניכן? כמה פעמים נאלצתן להקשיב להסברים על חופש, זהות, מגדר והעצמה נשית, בעוד שעל המסלול חלפו יצירות שגם במוזיאון לאמנות עכשווית היו מתקשים למצוא להן הצדקה? נדמה שבשנים האחרונות חלק מעולם האופנה התאהב כל כך בשיח שמסביב לבגד, עד ששכח לעיתים את החובה הבסיסית לעצב אותו. לא כל ערמת בד נטולת צורה היא הצהרה פמיניסטית, לא כל פירוק של הצללית הנשית הוא הישג אינטלקטואלי, ולא כל קשקוש עטוף בטרמינולוגיה אקדמית ראוי למחיאות כפיים.
ואם יורשה לי, אין לי שום התנגדות להעצמה נשית. נהפוך הוא. יש לי התנגדות עמוקה להפיכתה למטבע לשון שחוק, למעין תעודת הכשר אסתטית המאפשרת להציג כמעט כל דבר ובלבד שנצמיד לו הסבר חברתי מרגש דיו. אישה אינה זקוקה לכך שימחקו את קווי גופה, את חושניותה או את רצונה להיראות יפה כדי להוכיח שהיא חזקה. היא גם אינה חייבת לקבל הרצאה על משמעות הנשיות בכל פעם שהיא מבקשת לראות שמלה מצוינת. לפעמים שמלה היא שמלה, ואם היא מעוצבת היטב, גם זאת אמירה בעלת ערך.
אצל בלאיש התיאטרליות לא ביטלה את האופנה, והדרמה לא בלעה את הבגד. להפך. היא העניקה לו הקשר, עומק ונוכחות, מבלי לפגוע בצללית ומבלי להפוך את האישה הנושאת אותו לאמצעי המחשה של רעיון מופשט.
האינטרפרטציות לפרחי הציפורן היו בעיניי מן ההישגים היפים ביותר של הקולקציה. בלאיש הצליח לתרגם את הפרח לשפה צורנית עשירה, מבלי להיגרר אל הפיתוי המובן מאליו של חיקוי מילולי. הנפחים, שכבות הבד והרכות הפיסולית יצרו פריטים שהיו מרהיבים, אך חשוב מכך, נחשקים ולבישים. בשלב מסוים כבר מצאתי את עצמי מדמיינת ביקור בסטודיו שלו, מודדת, בוחנת את הגזרות ובוחרת מה לקחת הביתה. טוב, אולי לא בדיוק לוקחת. יש פער מסוים בין רמת הטעם האופנתי שלי לבין האפשרויות הפיננסיות העומדות לרשותי, ואני משתדלת, לפחות ברוב ימות השנה, שלא להתעלם ממנו.
אלא שמעבר לגזרות ולמלאכת העיצוב, הייתה בתצוגה תחושה נוספת, כמעט ממכרת. בלאיש החזיר אותי אל האווירה של סוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים, אל האנדרוגיניות והחירות האסתטית המזוהות עם דיוויד בואי, אל החיוורון המוקפד, המבטים המרוחקים, הגופים הדקיקים והאסתטיקה שהגיעה לשיאה בשנות התשעים תחת הכינוי השנוי במחלוקת, הרואין שיק.
כן, הרואין שיק. אותו אידיאל יופי שהפך את הרזון הקיצוני, החיוורון והמראה הכמעט חולני לסממנים של תחכום, ניכור ויוקרה. אותה אסתטיקה שקייט מוס הייתה לאחד מסמליה המובהקים, ושדור שלם מאיתנו העריץ כמעט באדיקות, לעיתים מבלי להקדיש מחשבה מספקת למחיר שגבו דימויי הגוף הללו מנשים צעירות.
אני מתנגדת לרזון קיצוני כאידיאל יופי, ואין בי שמץ של געגוע לימים שבהם נשים נדרשו לצמצם את עצמן לממדים בלתי אפשריים כדי להיחשב ראויות למסלול. אבל מכאן ועד למחיקתו של פרק שלם בתולדות האופנה, רק מפני שאינו מתיישב בנוחות עם כללי השיח המוסרי העכשווי, המרחק גדול. אפשר לבקר בחריפות את מודל היופי של התקופה, ובאותה נשימה להכיר בתרומתה יוצאת הדופן לשפה האופנתית, לחייטות, לאנדרוגיניות, לאסתטיקה המרדנית ולתרבות החזותית. שתי המחשבות הללו אינן סותרות זו את זו, גם אם בעידן שבו הכול מוכרח להיות שחור או לבן נדמה שהיכולת להחזיק במורכבות נעשתה כמעט חתרנית.
ואם כבר געגועים, תנו לי את קייט מוס, תנו לי את דיוויד בואי, תנו לי דרמה, תנו לי נועזות, תנו לי את אותה יהירות אסתטית מפוארת שאינה מבקשת רשות להתקיים. לא את תכתיבי הרזון, אלא את החירות היצירתית; לא את הפגיעה בדימוי הגוף, אלא את השפה האמנותית שהעזתה לחצות גבולות. תנו לי תצוגות שאינן חוששות להיות חושניות, מוזרות, אינטלקטואליות ואפילו מעט מקוממות. ובעיקר, תנו לי בגדים שלא נזקקים למניפסט בן אלף מילים כדי להסביר מדוע הם ראויים להתקיים.
בלאיש עשה בדיוק את זה. הוא לא שִחזר תקופה ולא הסתפק במחווה נוסטלגית לעבר מפואר. הוא לקח אוצר מילים אסתטי מוכר, עיבד אותו מתוך ניסיון של שלושה עשורים והעניק לו פרשנות עכשווית ובשלה. השחור, המחוכים, הבדים הפרומים, הנפחים הפיסוליים, הצבעוניות שהלכה ונחשפה והסיום הלבן, כמעט אופורי, התחברו למהלך אמנותי שלם. הייתה שם דרמה, אבל לא היסטריה; תעוזה, אבל לא הפקרות עיצובית; ובעיקר, יד בטוחה של מעצב שיודע היטב מה הוא מבקש לומר וכיצד לתרגם זאת לבגד.
גם שיתוף הפעולה עם מותג רכבי היוקרה Genesis השתלב במארג האסתטי של הערב. המכוניות, החלל התעשייתי, מסלול התצוגה והתאורה יצרו הפקה בעלת נוכחות מרשימה, אך לא גזלו מן הקולקציה את מקומה המרכזי. בעולם שבו שיתופי פעולה מסחריים עלולים להפוך תצוגת אופנה לפרסומת ארוכה ומפוארת במיוחד, ראוי להעריך את היכולת לשמור על האיזון. ההפקה הייתה גדולה, אבל הבגדים היו גדולים ממנה.
שלושים שנה אחרי שסיים את לימודיו בשנקר, בלאיש הוכיח שאינו זקוק לפרובוקציות מאולצות כדי למשוך תשומת לב. הוא מכיר את מלאכתו, מבין את כוחם של חומר, גזרה ותנועה, ויודע מתי להוסיף דרמה ומתי להניח לבגד לדבר בעד עצמו. ובעיקר, הוא אינו מתנצל על כך שאופנה יכולה להיות יפה, חושנית, יוקרתית ונחשקת. תכונות שבעבר נחשבו כמעט מובנות מאליהן, וכיום נדמה שלעיתים צריך להגן עליהן כאילו היו עמדה פוליטית שנויה במחלוקת.
בשיחה עם קולגה לאחר התצוגה היא סיכמה את הערב במשפט קצר: "ישראל קיבלה נוקאאוט". בעיניי, היא נהגה באיפוק כמעט דיפלומטי. לטעמי, ויוי בלאיש הטיל פצצה גרעינית על עולם האופנה המקומי, והותיר אחריו רף מקצועי ואסתטי שיהיה קשה מאוד לעבור.
ואני בהחלט מקווה שמישהו ינסה.
לקראת שבוע האופנה הקרוב אני רוצה לראות מעצבים שמכבדים את המקצוע שלהם ואת הקהל שמגיע לצפות בעבודתם. כאלה שמבינים שאפשר לעורר מחשבה בלי להקריב את האסתטיקה, להיות חדשניים בלי להתכחש למסורת, ולהציג אמירה תרבותית בלי להפוך כל תצוגה לבית דין מוסרי לענייני נשיות. לא כל קולקציה צריכה לתקן את החברה, לא כל שמלה חייבת לייצג מאבק ולא כל מסלול מוכרח לשמש במה לעוד הצהרה על קבלת האחר. לעיתים, עם כל הכבוד לבולשיט האופנתי שנעשה כמעט לשפה רשמית בתעשייה, אפשר פשוט לעצב בגדים נהדרים.
תנו לי את הדרמה, את הנועזות, את האינטלקטואליות ואת חוסר ההתנצלות. תנו לי אופנה שמכבדת את ההיסטוריה שלה, את גוף האישה ואת עינו של הצופה. ובעיקר, תנו לי פריטים שארצה ללבוש גם אחרי שהמוזיקה תיפסק, התאורה תכבה וכל מי שישב בשורה הראשונה יסיים להעלות את הסטוריז שלו.
אצל ויוי בלאיש קיבלתי את כל אלה בערב אחד, וכשהתצוגה הסתיימה לא נזקקתי להסברים נוספים כדי להבין מה ביקש המעצב לומר.
הבנתי היטב.
עכשיו נותרה רק בעיה אחת, והיא, לצערי, אינה קשורה לביקורת אופנה: מי לעזאזל יממן לי את זה?
