על חגורת YSL שקניתי בעלי אקספרס וזרקתי לפח, על בתי אופנה שמוכרים היסטוריה במחירים שערורייתיים, על נשים שמוחקות את זהותן לטובת לוגו ועל תרבות הוואנבי, שבה אפילו העושר מגיע בגרסת חיקוי.
גלינה סמית
גילוי נאות: פעם אחת בחיי קניתי חגורת YSL בעלי אקספרס. בעיקר מתוך סקרנות, אם כי גם עיתונאיות אופנה אינן חסינות לחלוטין מפני הבטחות מסחריות מפוקפקות. העסקה התנהלה בערוץ טלגרם סודי, דרך קישור סודי עוד יותר, שהוביל לעמוד מוצר ובו תמונות של חומר לניקוי שיערות ערווה מהאמבטיה. לכאורה, מוצר ניקיון ביתי. בפועל, כך הובטח לי, חגורת סן לורן מקורית לחלוטין. כנראה ממחלקת הסניטציה של בית האופנה הפריזאי.
החגורה הגיעה. מקורית היא לא הייתה, וגם איכות מרשימה במיוחד לא מצאתי בה. לאחר בחינה קצרה היא נזרקה לפח, ושם הסתיימה הרפתקת הזיופים שלי. לפחות יצאתי ממנה עם תובנה צרכנית וכמה עשרות דולרים פחות.
מאז אני מתבוננת בעניין, ובמידה לא מבוטלת של סלידה, בתרבות הוואנבי שהשתלטה על עולם האופנה. תרבות שבה נשים אינן מסתפקות עוד בבגדים יפים או באביזרים איכותיים, אלא מבקשות לרכוש באמצעותם זהות, מעמד חברתי ותחושת השתייכות. כשהתקציב אינו מאפשר את הדבר האמיתי, הן פשוט מזמינות העתק.
כך נוצרה מציאות צרכנית משונה למדי: נשים שמצהירות בביטחון כי בתי היוקרה גובים מחירים מגוחכים, ובאותה נשימה עושות מאמצים מרשימים כדי שהסביבה תחשוב שהן רוכשות דווקא שם.
אם הרמס אינו שווה את הכסף, מדוע כל כך חשוב לך שכולם יחשבו ששילמת אותו?

מאתיים שנות היסטוריה לא מגיעות במשלוח חינם
הרמס נוסד בפריז בשנת 1837 כבית מלאכה לייצור רתמות וציוד רכיבה. תיק הבירקין נולד בשנת 1984 בעקבות מפגש בין ג'יין בירקין לז'אן לואי דיומא. מאחורי הסמל המסחרי קיימות כמעט מאתיים שנות היסטוריה, מסורת של עבודת עור ומורשת עיצובית שלא נוצרה במחסן של עלי אקספרס.
שאנל שינתה את תפיסת הלבוש הנשי במאה העשרים; דיור הציג בשנת 1947 את הניו לוק, שהגדיר מחדש את הצללית הנשית; גוצ'י צמח מבית למוצרי עור בפירנצה לאימפריית אופנה, וסן לורן הכניס את הטוקסידו הנשי להיסטוריה של האופנה המודרנית.
בתי האופנה האלה אינם חסינים מביקורת. לא כל מוצר שלהם מצדיק את מחירו, ולא כל תיק הנושא שם צרפתי הוא יצירת מופת. לעיתים המחיר משקף בעיקר מנגנון שיווק מבריק, ביקוש מנוהל ומוניטין שנבנה במשך דורות.
אבל מורשת עיצובית, השפעה תרבותית ומלאכת יד אינן הופכות לחסרות משמעות רק מפני שמישהי מצאה העתק מוצלח בטלגרם.
ואני תוהה כמה מהנשים שנושאות בגאווה בירקין מזויף יודעות בכלל מי הייתה ג'יין בירקין. לא שנדרשת תעודת בגרות בתולדות האופנה כדי להחזיק תיק, אבל לפחות כדאי להבין מה בדיוק מנסים לחקות.
בהרמס אפילו הזכות להוציא כסף היא פריבילגיה
גם בתי היוקרה עצמם ראויים למנה הגונה של ציניות. הרמס, למשל, הצליח להפוך את עצם האפשרות לרכוש תיק בירקין למבחן סבלנות ומעמד.
העובדה שלקוחה יכולה לשלם עשרות אלפי שקלים אינה מבטיחה שתוכל להיכנס לבוטיק ולצאת עם התיק המבוקש. לקוחות מספרים על קשרים מתמשכים עם אנשי מכירות, המתנה להצעה ולעיתים גם רכישות קודמות בקטגוריות אחרות. החברה אינה מציגה רכישות מוקדמות כתנאי רשמי, אבל חוסר השקיפות סביב זמינות התיקים הפך לחלק בלתי נפרד מההילה שלהם.
בעיניי, מדובר באחת ההברקות העסקיות הציניות ביותר של תעשיית היוקרה. הלקוחה אינה מסתפקת בתשלום סכום שערורייתי, אלא נדרשת לעיתים גם לקוות שתימצא ראויה להוציא אותו.
השפלת הצרכן מעולם לא נראתה אלגנטית כל כך.
אני מעריכה בלעדיות, מסורת ומצוינות, אבל אינני מתכוונת לחזר אחרי איש מכירות כדי שיסכים לקחת ממני כסף. אני לקוחה, לא מועמדת להתקבל לאצולה הצרפתית.
בארון שלי יש גם גופיות מהשוק ברמלה. אלוהים, איך אני מעיזה?
אני אוהבת יוקרה. אוהבת מאוד. אבל הערכה לאופנה עילית אינה מחייבת אותי להשתעבד לה.
ייתכן שאני יכולה להרשות לעצמי תיק הרמס אחד. השאלה היא אם אני באמת רוצה להוציא עליו סכום משמעותי, ובדרך לצמצם את האפשרות לקנות דברים אחרים שאני אוהבת. כרגע, התשובה היא לא.
אני מעדיפה עוד ארבעה זוגות נעליים של ג'פרי קמפבל. כמעט בכל פעם שאני נכנסת לחדר עם אחד הזוגות האלה, מישהו עוצר ושואל אותי מה אני נועלת. את מרביתם אני קונה בסוף עונה, בסביבות 350 שקלים לזוג, ולא במחירן המקורי. יש לי חולשה לנעליים עם אופי, לא בהכרח לתג המחיר שלהן.
בארון שלי יש דיזל, COS, קארל לגרפלד, טומי הילפיגר, זארה, גולברי, ברשקה ועוד שורה ארוכה של מותגים ברמות מחיר שונות. יש בו גם כמה גופיות מגניבות במיוחד שקניתי בשוק ברמלה. אלוהים, איך אני מעיזה. אישה שעוסקת באופנה, נכנסת לבוטיקים יוקרתיים ומכירה את הקולקציות של בתי האופנה הגדולים, ועדיין מסוגלת להתרגש מגופייה שעלתה כמה עשרות שקלים.
אני משלבת בין הפריטים האלה בגאווה, בלי היררכיה מלאכותית ובלי להתנצל. לפעמים הגופייה מרמלה נראית טוב יותר מחולצה שעולה פי עשרים. לא בגלל המחיר, אלא משום שהיא משתלבת נכון במראה, בפרופורציות ובאישיות שלי.
סגנון אישי אינו נגזרת של הכנסה. הוא שילוב של עין טובה, הבנה אסתטית והיכולת לבחור פריטים מבלי להיכנע לרשימת המותגים שהסביבה החליטה שצריך להחזיק.
טעם, בניגוד לתיק בירקין, אי אפשר להזמין לפי מספר קטלוגי.
רוצה לוגו? לא חייבים למשכן את העתיד
ואם בכל זאת מתחשק לכן קצת יוקרה, אם אתן אוהבות את הסמל, את המורשת ואת התחושה שפריט של בית אופנה גדול מעניק, קיימת אפשרות נוספת, מתוחכמת בהרבה מרכישת זיוף.
קנו פריט מקורי קטן.
צעיף משי יפהפה, משקפי שמש, סיכה אלגנטית, מחזיק מפתחות מעוצב או אביזר אופנה ייחודי. בתי היוקרה מציעים מגוון רחב של פריטים, וחלקם נגישים משמעותית ממחירו של תיק אייקוני. גם הם אינם בהכרח זולים, אבל אין שום חובה להתחיל את מערכת היחסים עם בית אופנה דווקא במחלקת התיקים היקרה ביותר.
צעיף מקורי יכול לשדרג הופעה שלמה. סיכה קטנה על דש ז'קט יכולה להעניק אופי לחליפה פשוטה. זוג משקפיים מוצלח מסוגל לשנות את כל הנוכחות של מי שמרכיבה אותם.
יוקרה אינה נמדדת בסנטימטרים של לוגו.
אישה שיודעת להתלבש יכולה לשלב פריט יוקרתי אחד עם בגדים של זארה, ברשקה, גולברי או רחמנא ליצלן חנויות עודפים על אלנבי וליצור מראה מתוחכם בהרבה ממי שעטופה מכף רגל ועד ראש בחיקויים של בתי אופנה. אין צורך להעמיס סמלים מסחריים כדי להוכיח הבנה באופנה. לעיתים קרובות, דווקא היכולת להסתפק בפריט אחד מעידה עליה.

עלי אקספרס לא אשם בחוסר הטעם שלנו
אני רוצה להבהיר משהו: אני בהחלט בעד עלי אקספרס. הפלטפורמה הזאת הפכה את חיינו לזולים יותר במובנים רבים, פתחה בפנינו אפשרויות צרכניות עצומות והנגישה מוצרים שבעבר נדרשנו לשלם עליהם מחירים מופקעים.
אפשר למצוא בה פריטים נהדרים, אביזרים מעניינים, מותגים סיניים מקוריים, עיצובים יצירתיים ופתרונות אופנתיים שמתכתבים עם טרנדים עכשוויים, בלי להוציא סכומים מופרכים. לא כל מוצר שמיוצר בסין הוא מוצר נחות, ובוודאי שלא כל מוצר יקר שמיוצר באירופה הוא בהכרח איכותי.
אני אוהבת לגלות מותגים חדשים, להתנסות באביזרים לא שגרתיים ולרכוש פריטים אופנתיים במחיר שמאפשר לי להחליף סגנונות בלי רגשות אשם. מבחינתי, זאת צרכנות חכמה.
אבל יש הבדל עצום בין רכישת פריט מקורי של מותג סיני לבין רכישת חיקוי של לואי ויטון שמטרתו לשכנע את הסביבה שקנית את הדבר האמיתי.
הראשון עשוי להעיד על טעם, סקרנות ויכולת למצוא מציאות. השני מעיד בעיקר על כך שהלוגו חשוב לך יותר מהמוצר.
ואם כבר החלטתן להיכנס עם תיק מזויף לבוטיק יוקרה, כדאי לזכור שאנשי המכירות שם מכירים היטב את מוצרי הבית. לא כל זיוף יזוהה בהכרח ממבט ראשון, אבל הסיכוי שיבחינו בו בהחלט קיים. מדוע שמישהי תסכים להעמיד את עצמה במצב שבו איש מכירות יכול לזהות שההצהרה האופנתית שלה היא למעשה הצגה?
אני לא מוכנה לשלם אפילו שקל בשביל האפשרות הזאת. בטח לא עבור תיק מזויף שעלה כמה מאות שקלים.
מחיקת הזהות בשם היוקרה
הבעיה האמיתית בתרבות הזיופים אינה מסתכמת בפגיעה בבתי האופנה. היא קשורה למחיקת הזהות האישית לטובת דימוי שאול.
הרשתות החברתיות הפכו את היוקרה לשפה חזותית פשוטה: תיק במושב הקדמי של מכונית, אריזה ממותגת על שולחן, אבזם מוזהב בתקריב. מספיק שהצופה יזהה את הסמל וייחס לו את המחיר הנכון. שאלות של איכות, התאמה, אישיות וטעם הפכו משניות.
במקום לפתח סגנון, אוספים סמלי סטטוס. במקום לבנות זהות, מאמצים את זו של נשים אחרות. במקום לבחור מוצר מתוך אהבה לעיצוב, רוכשים העתק מתוך תקווה שהסביבה תטעה בהערכת היכולת הכלכלית.
והאירוניה כמעט מושלמת: דווקא הנשים שמבקשות לשדר ייחודיות ובלעדיות הופכות להעתקים זו של זו.
אני מכבדת נשים שקונות תיקי יוקרה מקוריים, בדיוק כפי שאני מכבדת נשים שמסרבות לשלם את מחיריהם. כל אחת רשאית להחליט מה ראוי לכספה. אני אפילו מבינה את מי שחוסכת במשך שנים לרכישת פריט שעליו חלמה. אופנה היא גם עניין רגשי, ולא כל החלטה צרכנית צריכה לעבור ועדת השקעות.
אבל אינני מבינה את הצורך להציג מציאות כלכלית שאינה קיימת, ובעיקר את הנכונות למחוק את האישיות לטובת תדמית שאפשר להזמין בקישור סודי.
אם מחר אחליט שאני רוצה תיק של הרמס, אקנה אותו כשאחשוב שהמחיר מוצדק מבחינתי. עד אז אמשיך ליהנות מנעלי ג'פרי קמפבל שנקנו בהנחה, ממעילים של COS, מג'ינס של דיזל ומגופיות מהשוק ברמלה. אני לא זקוקה ללוגו צרפתי כדי להרגיש לבושה היטב, ובוודאי שאינני זקוקה לחיקוי שלו.
אז וואנבי יקרות, תעשו לעצמכן טובה. תפסיקו לקנות לואי ויטון בעלי אקספרס. זה לא לואי ויטון. במקרה הטוב זה לואי בידון.
מותג יוקרה יכול לשדרג מלתחה. הוא אינו יכול להעניק אישיות. וכאשר גם המותג מזויף, כל מה שנותר הוא ניסיון יקר למדי להיראות כמו מישהי אחרת.
התיק אולי נראה כמו הרמס. הפדיחה, לעומת זאת, מקורית לחלוטין.
