מאת גליה סמית
מוקדש להוריי המדהימים בוריס ומרינה אידלמן – אוהבת אותכם עד הכוכבים ובחזרה !
גם כשהשנים עוברות ונפש האדם מתקשה, גם כשהעולם תובע ממך חוסן, תבונה, שליטה—בבית הוריי, אני נותרת הנסיכה הקטנה.
בעיניהם, אני עדיין אותה ילדה שגדלה בין כריות של חלומות ורודים, בתוך מציאות שהייתה גדולה מכפי מידותיי אך רחומה דיה כדי להעניק לי מחסה. הדיוקן שלי, שצויר ביד אמן נודע, עדיין תלוי שם, מביט על הכול בעיניים שלא הכירו ציניות, שלא נאלצו להבין את מורכבות החיים. על קנבס של שמן הזמן עמד מלכת; הילדה שהייתי נותרה שם לנצח.
והנה, מחוץ למסגרת התמונה, אני כבר מזמן אישה. החלטותיי חדות, צעדיי מדודים, לשוני ישירה. בעולמי אין מקום להססנות, אין עוד מי שיחפה על טעויותיי, ואין בי פניות לתמימות שהותרתי מאחור. נדמה כי תם זמנה של הנסיכה.
אך אז אני שבה אל בית הוריי. רגע אחד על מפתן הדלת, והרכות חוזרת, עוטפת אותי בלא ששמתי לב. קולה של אמי—כמעט בלתי משתנה, מבקש לדעת אם אכלתי. אבי, בחיוך המעט מותש אך הקבוע, מוזג עבורי קפה בדיוק כמו שאני אוהבת. ריח המאפים ממלא את חלל הבית, ואני נושמת אותו אל תוכי, כמו רמז לעולם פשוט יותר, חסר דאגות.
וללא מאמץ, אני שוב הילדה. שוב מותר לי להיות אגואיסטית במקצת, לדעת שיש מי שחושב עליי ראשונה, שיש מי שרואה אותי לא כאישה דעתנית, לא כמי שתמיד עומדת איתנה—אלא כבתם.
אולי יש בכך רוך שאינו הוגן, אולי אני כבר אמורה להבין שהיום הם אלו הזקוקים לי יותר משאני להם. ובכל זאת, בפינה ההיא, בין הקירות שמכירים אותי מאז ומתמיד, אני מרשה לעצמי לשהות לרגע נוסף. כי גם אם העולם כבר לא יאפשר זאת, כאן אני עדיין אהובה, נשמרת, נבחרת.
וכך, דווקא הידיעה שתמיד אוכל לשוב אל המקום הזה היא שמעניקה לי כוח להמשיך הלאה, להחזיק היטב במי שאני היום—אך גם לא לשכוח את מי שהייתי אז.
