מאת גלינה סמית נציגת דור וחצי
"אני כבר לא מיוחדת ולא ייחודית…" אמרתי היום לא לבעלי. ההבנה הזאת היתה כמו רעידת עבורי, קרקע שנשמטה מתחת לרגליי
השיט הזה של העלייה עבר על עוד אנשים, והם מספיק אמיצים לדבר על זה בטלוויזיה.
לא יכול להיות שיש עוד כמוני…
ההבנה הזאת היא כואבת וקשה מנשוא, כמו עול שפתאום נופל על כתפיי.
לא רק אני עברתי בריונות, עוד כ 250 אלף כמוני.
לא רק לי אמרו רוסיה זונה אלא לעוד עשרות אלפי נערות.
לא משנה מי מהצעירים דיבר בתוכנית, כולם כאחד סיפרו את הסיפור שלי.
אבל הכאב המשותף הזה, מסיבה שאינה ברורה לי לא נותן לי מנוח.
הייתי רוצה להיות ייחודית ומיוחדת, רק אני רוסיה זונה, רק אני רוסיה מסריחה, רק לי אפשר ללחוש בשקט שרמוטה ולהקפיא את דמי בדרך הביתה מהבית הספר.
כמוהם גם אני התכחשתי וניסיתי להשתלב, חיכיתי לשירות הצבאי רק כדי שאף אחד לא יעז להגיד לי תחזרי לרוסיה.
בדיוק כמו הדמויות בסדרת הדוקו, אני לא מצאתי שפה משותפת עם הוריי, הסתרתי מהם מכות והתעללויות. הפסקתי לתקופה ארוכה לדבר רוסית וזלזלתי בכל מה שנגעה בו רוח רוסית.
אני לא מיוחדת, אני חוזרת ואומרת לעצמי, לא מתוך עצב, אלא מתוך כאב עצום.
כולנו כאחד התרגשנו מהדקלים בטרמינל אחד בנתב"ג.
כאחד הגענו לבית הספר ומיהודים מסריחים הפכנו לרוסים מסריחים
באופן בלתי יאמן כולנו עברנו את אותה ההשפלה ברבנות, חלקנו ואני ביניהם קיבלנו תעודת ההכשר והתחתנו עם חופה וקידושין אחרי מאבק של חודשים ארוכים.
ובאופן מפתיע בצורה כזו או אחרת חזרנו לרוסית, לתרבות ולשורשים ואנחנו כבר לא מתביישים.
עיתונאית אחת אמרה לי לא מזמן, המגזר הרוסי בישראל הפך לפולקלור…. ארוכות חיפשתי תשובה לאמירה זו.
ואז הבנתי שאנחנו הישראל השלישית, כי למרות כל מה שנאמר אלינו אנחנו ישראלים בחרנו לחיות כאן, למרות שאותנו אף אחד לא שאל.
אנחנו ההתגלמות של החלום הציוני.
אנחנו האליטה מצד אחד ומאידך אנחנו ממש לא פריבלגים.
האם אנחנו פולקלור?
ממש לא, אנחנו הישראלי החדש שבחר לא לשכוח את שורשיו, מדבר בחופשיות על הטראומה, צוחק ומתעצבן מסובייצקה ועדיין קצת מחפש את עצמו.
אני לא מיוחדת אני שוב אומרת לעצמי, אני חלק קטן מתוך "דור וחצי" שלם שגדל כאן. ולזמן מה היה בדיוק כמוני.
תודה מיוחדת לכאן 11, שהבאתם את הסיפור שלנו.
