על פי ההגדרה המילונית מרד או מרי (התקוממות) הוא סירוב להכרה בסמכות. מונח כללי זה מקיף אוסף של התנהגויות, החל מאי ציות אזרחי ועד לניסיונות מאורגנים ואלימים להרוס סמכות מבוססת.
אבל מרד לא חייב להיות אלים! הרי כולנו קצת מורדים, אנחנו מתחילים אי שם בגיל שנתיים ורובינו מפסיקים בתום גיל ההתבגרות. אך חלקנו לא מפסיקים אף פעם.
אלה שממשיכים למרוד לעתים מזכירים לנו את דון קישוט הנלחם בטחנות רוח. ויש את אלה שהולכים נגד הזרם ומצליחים רק בגלל הנתיב אותו בחרו .
ביקשתי לראיין את מענית, נתקלתי בכמה פרסומים על אשת עסקים שדואגת לרווחתם של קשישים שילדיהם עזבו לחו"ל. מיד הבנתי שיש כאן סיפור. ברור שמדובר בעסק ,וככל הנראה רווחי. אבל למען האמת כמה שגעון צריך להיות בבן אדם כדי להקים עסק כזה? עסקים כאלה מקימים מתוך אידיאולוגיה. בעקבות הבנה עמוקה שהמערכת ללא עזרה לא יכולה לעבוד. לא היא לא עסק של מטפלות. היא המקום שנלחם בבירוקרטיה .
היא בת 57, גדלה בקיבוץ ברעם, עשתה הכל כדי להיות ייחודית, אך בסופו של דבר חיה למען הכלל.
לפני שאני שואלת את השאלה הראשונה מענית פותחת במשפט שסביבו נבנה כל הראיון
אני גדלתי בלינה משותפת, כדי לשרוד בסביבה חינוכית כל כך משותפת, אתה חייב ליישר קו. אתה לא יכול להיות מיוחד לאף כיוון.מגיל קטן לומדים מה שאחרים ישמחו לשמוע ובטח לא להיות בולט מדי.
ואני בתחושה שלי תמיד ידעתי שאני רוצה להגיד משהו אחר.
ניתן להגיד מיוחדת?
כן, ניתן…
עד גיל צבא יישרתי קו….
גיוס של בני קיבוצים היה קצת שונה, ניתנה להן הזדמנות לבחור תפקידים קרביים יותר, מעניינים יותר. גם לך?
אותי ניסו לשלוח למשטרה צבאית. בזמנו זה לא היה WOW, לתת דוחות לחברים שלי? ממש לא בא בחשבון. בלשכת הגיוס אמרתי שאם הם רוצים שאני אתאבד הם יכולים לשלוח אותי למשטרה צבאית.
אני רציתי להגיע לשירות בתל אביב, כל חיי ניגנתי בחליל, רציתי לחיות בעיר הגדולה, ללמוד אצל המורים הכי טובים, וגם רציתי שירות משמעותי.
ואת רוצה להגיד לי שאחרי הכרזה על התאבדות קיבלת את מה שרצית?
בטח. אז היה מסלול קצונה לבנות. שלושה חודשי קורס שלישות שמכין את הבנות לקצונה וקיבלתי אותו. בתום הקורס, נשלחתי לקריה לחיל האוויר.
היינו כמה בנות קיבוץ, הקיבוץ השכיר לנו דירה שנישן במקום ראוי, ומצאתי מורה לחליל. אבל גם הייתי חיילת ולפני הכל אשת עבודה, הייתי מזכירתו של אלוף משנה. שיניתי וייעלתי לו את המשרד. אחרי כמה חודשים באתי אליו וביקשתי ממנו לקבל כמה שעות במהלך היום, כדי להתאמן בחליל. בערב הבנות היו בדירה.
הוא לא הסכים כמובן, אז אמרתי לו שאני עוזבת, כי אני רוצה קריירה. הוא לא נתן לי ללכת. אני זוכרת שכעסתי עליו מאוד. אמרתי לו שלא יתכן שמי שטוב לא יכול להתקדם או לקבל את המגיע לו. להגיד לך שזה עזר….? חד משמעי לא, אבל הייתי חייבת להגיד. הוא לא היה אדם רע, הוא היה איש מערכת. בסופו של דבר לא יצאתי לקורס קצינים, אבל סיימתי אצלו את השירות, המרד הקטן שלי לא צלח. יישרתי קו, התקדמתי להיות ראש לשכה ובכבוד סיימתי את השירות.
אחרי שירות את חוזרת לקיבוץ?
כן, בקיבוץ היה מסלול אחרי הצבא, שנה שחייבים לתת. זאת הייתה שנה מופלאה, הינו מלא צעירים, הינו קמים ב 4:30 בבוקר לעבודה, אני עבדתי בכותנה, בשתיים כבר היינו מסיימים. ישנים צהריים, לבריכה, וכל הלילה חוגגים.
אני מחזירה את מענית לתל אביב
החיים בקיבוץ מתנהלים על פי משטר מסויים, ברמה הקיצונית אפילו ניתן להגיד קומוניסטי, איך התמודדת עם המעבר מהקיבוץ לתל אביב ובחזרה.
בתקופת הצבא הייתי מאוד מחוברת לקיבוץ לא חייתי את חיי הלילה של תל אביב, אז לא באמת היה שוק. השוק היה שעזבתי את הקיבוץ בגיל 30.
אנחנו שוב קופצות נושא, מדלגות על החבר הבריטי, ושלושה חודשי טיול באנגליה, מדלגות על המתנדבים בקיבוץ והסטיגמה שהיא קצת נכונה על הקיבוצניקים והמתנדבים.
מענית בחרה ללמוד עבודה סוציאלית, למרות אהבתה למוזיקה וחליל. אני מסוקרנת, האם זו היתה הבחירה שלה או שזו הדרך שהקיבוץ הוביל אותה אליה?
מענית עוצרת לכמה רגעים ומספרת לי.
אנחנו 4 אחים, האחות השלישי נולדה עם צרכים מיוחדים, ואמא שלי החליטה שהיא תגדל ככל הילדים, היא לא נלחמה, בשקט שלה ובדרך שלה פשוט עשתה זאת. למרות המגורים המשותפים החלק המשפחתי הוא מאוד חשוב .ברגע שבקיבוץ הבינו שאימי מקבלת אותה גם הקיבוץ קיבל אותה. אם להיות לגמרי אמיתית, ידעתי שעבודה סוציאלית תפתח לי עולמות. כי להבדיל מפסיכולוגיה, שזה רק אתה והמטופל, בעבודה סוציאלית אתה רואה את התמונה הגדולה. יכול להיות שהחיים בקיבוץ ואחות עם צרכים מיוחדים הובילו אותי לעבודה סוציאלית, אבל אני בחרתי בה.
בשיעורים הרגשתי שהגוף שלי יודע את החומר, אני הייתי טובה, אפילו טובה מאוד. יחד עם זאת אני לא אגיד לך שלא היו לי רגשות נחיתות, איך זה שאני מקבלת ציונים גבוהים, איך זה שאני מסיימת בהצטיינות את הלימודים. המקום הזה של הקיבוץ ליישר קו, לא להתבלט היה שם לאורך כל הלימודים.
את מסיימת את הלימודים וחוזרת לקיבוץ?
אני מסיימת וחוזרת לקיבוץ. אני אומרת לעצמי אני אתן שנה אחת ואעזוב. אבל אני לא מספרת לאף אחד.
אני בוחרת בתפקיד הכי קשה בקיבוץ, "ריכוז וועדת עבודה". זה תפקיד שלא קיים היום, ולפניי עשו אותו רק גברים, אני הייתי הראשונה שעשתה אותו. מדובר על שיבוץ עובדים בכל עבודות הקיבוץ, דאגה לכוח אדם בקטיף עונתי שיהיו מספיק מתנדבים ועובדים.
עד שהגעתי לתפקיד זה היה תפקיד של בן אדם אחד שהיה אחראי על שיבוצים. אני לא ראיתי שיבוצים, ראיתי אנשים . למרות שהם חיים בקיבוץ, עדיין יש להם רצונות ובקשות.
בניתי לעצמי צוות שהיה בנוי רק מנשים והמטרה הייתה מעבר לשיבוצים, לפתור בעיות.
ירדתי לשטח והתחלתי לדבר עם אנשים. לשאול מה הרצונות שלהם? מה החלומות שלהם? הם לא ידעו לענות לי. אף אחד מעולם לא שאל שאלות אלה. באותה שנה עשיתי לא מעט מהפכות.
אני עוצרת את מענית, כי אני מבינה שחייב להיות מחיר למהפכה.
איך הקיבוץ הגיב, אומנם את בת קיבוץ, אבל צעירה. רק סיימת תואר, באה ומשנה כל סדרי עולם?אני לא יכולה להגיד לך שהיתה התנגדות. לא שיניתי בצורה דורסנית. אני לא אגיד לך שלא שילמתי מחיר אף פעם על המילים, אבל אני מניחה שאומרים את הדברים בצורה נכונה הם מתקבלים.
עוברת שנה ואת עוזבת?
כן. במהלך השנה בתפקיד, הבנתי שאני לא רוצה לסחוב על כתפיי את דינה או צילה או רינה שלא רוצות לעבוד. רציתי להתפתח, רציתי להיות להיות סולו. לא התאים לי 500 חברי קיבוץ על הכתפיים. עזבתי.
עזבתי והייתי מאוד בודדה. מצאתי עבודה בדנאל. הייתי מגיעה ב 6:30 ומסיימת ב 9 בערב. אני לא הייתי עצובה כי כל הזמן למדתי וחיפשתי עוד דרכים להתפתח, אבל כן לעזוב בגיל 30 את הקיבוץ ולהשאיר את כל החיים מאחור, זה בהחלט קשה.
נחשפתי לעולם שונה, לעתים לא פייר, כמו השכר של המטפלות. לא האמנתי שהן מקבלות שכר מינימום, כבר אחרי חודש כמעט עזבתי. עצרתי את עצמי והחלטתי שזו יכולה להיות הזדמנות. 20 שנים עבדתי בדנאל, הטמעתי מערכות ענק, הנעתי תהליכים, אבל לא הייתי ייחודית. אבל בעיקר ראיתי את כל הדברים שהחברה לא טיפלה בהם.
כמו מה?
הורים מזדקנים וזו דרך הטבע, ויש סוג של דעה רווחת שהילדים אמורים לטפל בהכל, אבל הם לא מסוגלים לטפל בהכל, כי טיפול בקשיש זה לא רק עובד זר או מטפלת. זו מערכה שלמה, אפשר להשוות את זה לפתיחת עסק. יש ביטוח לאומי, מבחני יכולת, מלא מסמכים, עובד זר שקם וברח או אחד שלא מטפל בצורה יעילה. ואז "הילד" שהוא בעצמו סבא מוצא את עצמו מתמודד עם מלא דברים שהוא לא מבין בהם ולא רק זה, בלי ידע הוא לא מסוגל.הבנתי שאפשר אחרת, הבנתי שיש דרך אחרת והחלטתי שאני עוזבת.
אני לא אגיד לך שהיה קל, אפילו לפתוח שיחה עם המנכ"ל. אני אפילו לא יודעת למה, התחלתי אותה מבכי. אני זוכרת שהוא הקשיב והציע לי להיות שכירה במקום אחר, ואני רק רציתי זרקור עליי.
אם בתום הראיון אתם עדיין לא הבנתם למה היא מרדנית, אני אחדד, היא התגרשה כי לא הרגישה בזוגיות שווה בן שווים, היא הביאה ילד דרך בנק הזרע. הדבר שהכי מעצבן אותה זה חוסר צדק. הילד שלה היה אומר לה שהיא לא מעריכה את עצמה מספיק. היא עדיין לא למדה לחיות עם עצמה בשלום. ואולי בגלל זה עדיין לא מוכנה לזוגיות.
היא עדיין פוחדת ונלחמת על האני, אבל מצד שני היא הקימה חברה מצליחה, וחולמת לפתוח בית ספר למטפלות. על פי התוכניות שלה מתחילות לעבוד חברות סיעוד ובתקווה גם המדינה.
למרות שהיא אשת עסקים היא עדיין קצת בת קיבוץ ומאמינה בחוקים וגישות שעושות טוב לכולם.
אבל לפני הכל היא אישה ששוברת כל תקרת זכוכית שניצבת בדרכה.
Maanit-Care מעניקה מענה מקצועי ומקיף לטיפול מקרוב בהורה המזדקן לילדים שגרים רחוק, בין אם בחו"ל או בארץ. באמצעות צוות מנוסה של עובדות סוציאליות ואחיות אנחנו דואגים לכל צרכי ההורים שלכם. לכל מטופל אנו מתאימים מנהל מקרה מיומן אשר רואה את התמונה הכוללת ומלווה את המשפחה שלכם, לאורך תקופת הטיפול בבן המשפחה המזדקן או החולה. התמיכה ממנהל מקרה מקצועי מאפשרת לכם כמשפחה, לעבור תקופה קשה זו, באופן המיטבי, הן בנושאים התפעוליים – כמו טיפול בבירוקרטיה, מיצוי הזכויות ודאגה לרווחתם, והן בתמיכה הרגשית של כל בני המשפחה.
https://www.maanit-care.co.il/
