ראיון אישי ומעורר השראה עם יוצרת, מעצבת וסופרת, לרגל צאת ספר הביכורים שלה "סוף החיים"
רבות מדובר על "רב־תחומיות", אך רק לעיתים נדירות היא מרגישה טבעית, הכרחית כמעט – כמו אצל מיכל אלקלעי רביד. סופרת, מעצבת פנים, ציירת ואישה שחיה מתוך חיבור עמוק בין גוף לנפש, בין בית לפנים, בין חומר לרוח. לכבוד צאת ספרה הראשון, "סוף החיים", שוחחנו איתה על יוון, על זואי – הגיבורה שמסרבת לוותר לעצמה – ועל הבית הפנימי שכל אחת מאיתנו זקוקה לו.
עיצוב: את משלבת בין עיצוב פנים, ציור וכתיבה – תחומים שונים מאוד לכאורה. מה הקשר הפנימי ביניהם מבחינתך?
הקשר הפנימי הוא בית! אנחנו בית לנשמה שלנו. הגוף הפיזי זקוק לביגוד ולמבנה, כהגנה מהעולם החיצון – ועיצוב נכון של חלל מחבק את הנשמה, מעניק לה תחושת שקט, ביטחון והכלה. כשאנו חשים נינוחות – אנחנו פורחים.
ציור נותן ביטוי לרגש ולזרימה האנרגטית; הוא יכול להרגיע או לעורר. כתיבה, לעומתו, מעניקה חופש לבטא תחושות פנימיות – מקום שבו הנפש מספרת לעצמה את עצמה.
עד כמה הסיפור של זואי, גיבורת הספר, נוגע בחיים האישיים שלך?
הוא נוגע עמוק. הסיפור נרקם מתוך חוויות אישיות וגם מתוך חיים של אחרים. כל אחת ואחד מאיתנו חווה רגעים שבהם הוא שואל – האם לשרוד, האם לשנות, האם לבחור מחדש.
זואי שורדת – ובוחרת אושר. דרכה, גם אני בחרתי להתמודד. אין תשובות מוחלטות – כל אחת היא תיבת פנדורה, עם כאבים, עם אומץ. זואי מובילה את עצמה לעצמה. היא לא מוותרת – גם אני לא.
מה ביוון – המקום, התרבות או האנשים – עורר בך את הצורך להתחיל לכתוב?
יוון היא שקט. מקום שבו הים ניבט מהחלון, האנשים נדיבים, והחיים פשוטים. דגים, גבינות, שמן זית – וגם שירה יוונית שאני שרה מבלי להבין את המילים.
הייתה שם תחושת חופש. שם, ראיתי שאפשר לחיות אחרת – בלי מרדף, בלי הישרדות. שאלתי את עצמי שאלות עמוקות, כמו: מה הערך של אושר? ומה המחיר של אותנטיות? מתוך השקט הזה – יצאה הכתיבה.
את מתארת חללים, חפצים ורהיטים כמעט כמו דמויות. האם זה מגיע מהעין של המעצבת או מהלב של הכותבת?
מהלב של הכותבת – ומהעין של המעצבת שפיתחה רגש לחומר.
לכל פריט, כמו לכל דמות, יש אנרגיה. למדתי לחוש אותה. הפנג שוואי מלמד שכשאנרגיה זורמת – החיים קלים יותר. גם כשאני כותבת – אני מרגישה את הנשמה של הרהיט, של החדר, של האדם.
כשהספר מונח עכשיו בידיים של הקוראות, מה הכי חשוב לך שיעבור אליהן מתוך הסיפור?
שיבינו שגם כשהכול נגמר – משהו חדש יכול להתחיל.
הכותרת "סוף החיים" מתעתעת – היא בעצם תחילתם של חיים אמיצים עם עצמך. אני רוצה שהקוראות יקבלו השראה – להבין שכאב יכול להיות מנוע, לא מכשול. שהאור קיים – גם אם הוא מסתתר.
הספר נכתב בתקווה לעורר תקווה – בכל גיל, בכל מצב. להאמין בעצמך. לבחור בעצמך. להרגיש ראויה.
בספר הביכורים שלה, מיכל אלקלעי רביד לא רק מספרת סיפור – היא פותחת דלת. דלת לבית. לא רק פיזי, אלא פנימי. כזה שמבקש שקט, יופי, זרימה. וכשפותחים אותה – נכנסת נשימה חדשה. אולי גם התחלה.
