“עם שובנו לריבונות, עינינו נשואות אל הגוף המחוקק, הכנסת. אנו דורשות למצוא דרך משפטית לשים קץ לעוול שממנו סבלה האישה העברייה במשך דורות, ולא לאפשר כל אפליה חוקית או אזרחית.” – עדה פישמן מימון
הציטוט הזה של עדה פישמן מימון אינו שייך רק לארכיון. הוא שייך להווה. הוא מתאר, כמעט ללא צורך בעדכון, חברה ישראלית שמדברת בשפה של שוויון, אך עדיין מתקשה להעניק לנשים חירות מלאה, פשוטה ולא מותנית.
לכאורה, אנחנו חיים בחברה שוויונית. נשים לומדות, עובדות, משרתות, מנהלות, חוקרות, מלמדות ומפרנסות. בפועל, המאבק לא הסתיים. הוא רק החליף זירה. פעם הוא התנהל סביב עצם הזכות ללמוד, לעבוד ולהחזיק במעמד אזרחי מלא. היום הוא מתנהל סביב שירות נשים בצבא, סביב רבנים היוצאים נגד נוכחותן במרחב הצבאי, סביב אורך החצאית או השורט, סביב השאלה באיזה טי־שירט מותר להשתתף בפעילות ספורט, סביב שכר שווה, קידום, ייצוג, זכות בסיסית להיות נוכחת ואפילו זכות לשבת באוטובוס במקום רצוי ולא מה שהחברה דורשת ממך.
זו בדיוק הסיבה שעדה פישמן מימון אינה דמות היסטורית נוחה. היא לא דיברה על שוויון כעל מחווה חברתית, אלא כעל מערכת. חינוך, הכשרה מקצועית, עבודה, עצמאות כלכלית, חקיקה ומעמד משפטי.
שבוע שעבר, במסגרת האירוע השלישי והאחרון בסדרת “ליל הארכיונים”, קם סיפורה של פישמן מימון לתחייה במוזיאון ובארכיון כפר הנוער עיינות. מאות מבקרים הגיעו לערב שהוקדש למורשתה של מייסדת הכפר, מחלוצות החינוך, ההתיישבות ומעמד האישה בישראל, ולתולדותיו של אחד המוסדות החינוכיים־חקלאיים הוותיקים בארץ.
האירוע, בהובלת איילת עמירה, מנהלת הארכיון בעיינות, הציג את פישמן מימון לא רק כמייסדת וכחלוצה, אלא כהוגת דרך מעשית. בין תצלומים היסטוריים של עדה ובנות המשק הוצגה תערוכת “פופ־אפ” של חברי “הקולקטיב”, קבוצת אמנים יוצרים שעבודותיהם יצרו דיאלוג בין היצירה העכשווית לבין רוחן של החלוצות שבנו את המקום. ראש מועצת גן רווה, מירה בן ארי, בירכה את המשתתפים והדגישה את חשיבות שימור ההיסטוריה המקומית והנגשתה לדור הצעיר.
בהמשך הערב נשאה האמנית נטע ליבר שפר את הרצאתה “מכוש, סולם ומטאטא”, שעסקה בארכיון כמקור השראה למחקר וליצירה אמנותית, ובאופן שבו מסמכים, צילומים וחומרי מקור הופכים לחלק מתהליך יצירה עכשווי. את הערב חתמו המשתתפים במפגש פתוח בארכיון הכפר, שכלל עיון בחומרי מקור נדירים ושיח על שימור, זיכרון ומורשת.
פישמן מימון נולדה בבסרביה בסוף המאה ה־19 ועלתה לארץ ישראל בראשית המאה ה־20. היא פעלה בתקופה שבה נשים השתתפו במפעל החלוצי, אך לא תמיד קיבלו הכשרה, מעמד, ייצוג או זכויות שוות. הן עבדו, הקימו, לימדו, טיפלו ונשאו בעומס, אך לא בהכרח קיבלו מקום בקבלת ההחלטות. פישמן מימון הבינה כי השתתפות בלי כוח אינה שותפות. זו תוספת שימושית למערכת קיימת.
מתוך ההבנה הזאת נולדה תורתה המעשית: אישה זקוקה לכלים. היא זקוקה ללימודים, למקצוע, להכשרה, להכנסה, לקרקע, למסגרת חוקית וליכולת לעמוד בשם עצמה. בעיניה, חינוך לא היה קישוט תרבותי אלא מנגנון לשחרור. לכן המאבק שלה התמקד במוסדות, בתקנות, בחקיקה וביצירת מסגרות שבהן נשים לא ימתינו לרשות, אלא יקבלו אחריות.
בשנת 1930 הקימה את משק הפועלות בעיינות. המקום נועד להכשיר נשים לעבודה חקלאית, לניהול, לעצמאות ולחיים יצרניים. לא כנספח לסיפור החלוצי, אלא כמוסד בעל תפיסה ברורה: כדי שאישה תהיה חופשייה, היא צריכה לדעת לעבוד, להתפרנס, ללמוד, להחליט ולהיות חלק ממבנה הכוח. לא לידו. בתוכו.
במובן הזה, עיינות היה הרבה יותר ממוסד חינוכי. הוא היה תרגום של רעיון למערכת לימוד. אדמה, כיתה, משק, אחריות, עבודה משותפת וחינוך לחיים עצמאיים. זו הייתה הפדגוגיה של פישמן מימון: לא לדבר על שוויון, אלא ללמד אותו דרך מעשה. לא להסביר לנשים שהן מסוגלות, אלא לתת להן את הכלים שיאפשרו לחברה להפסיק להתווכח על כך.
עם קום המדינה עברה פישמן מימון גם לזירה הפרלמנטרית. כחברת כנסת מטעם מפא״י וכמי שהייתה מעורבת במאבקים סביב חוק שיווי זכויות האישה, היא ניסחה את שאלת השוויון במונחים משפטיים ומדינתיים. היא דרשה ממדינה ריבונית לעשות את המובן מאליו: לא לעגן אפליה, לא לאפשר אפליה, ולא להשאיר את זכויות הנשים תלויות במנהג, ברצון טוב או בפרשנות נוחה של בעלי סמכות.
החברה הישראלית אוהבת להציג את עצמה כחברה שכבר פתרה את שאלת השוויון. אבל חברה שעדיין מנהלת דיונים על לבוש נשים, על התאמתן לשירות, על מקומן במרחב הציבורי ועל ערכן הכלכלי, אינה יכולה להרשות לעצמה יותר מדי שביעות רצון עצמית. היא יכולה, לכל היותר, להודות שהפער בין ההצהרה למציאות עדיין רחב למדי.
הבעיה אינה רק באפליה גלויה. לעיתים היא מגיעה בשפה מעודנת יותר: מסורת, רגישות, צניעות, איזון, התחשבות, התאמה. מילים מכובדות, בהחלט. רק שבמבחן התוצאה הן משמשות לא פעם כדי לקבוע לנשים איפה לעמוד, מה ללבוש, מתי לדבר ועד כמה להיות נוכחות. פישמן מימון הייתה מזהה את המנגנון הזה מיד. היא הכירה היטב את הפער בין כבוד סמלי לבין כוח ממשי.
בכפר הנוער עיינות ציינו בסיום הערב כי הארכיון אינו רק מקום שבו שומרים מסמכים ותצלומים, אלא מרחב חי המחבר בין דורות ומאפשר לסיפורי החלוצים והחלוצות להמשיך להשפיע. בעיינות, המשפט הזה מקבל משקל ממשי. הארכיון אינו מנותק מן המקום. הוא מספר את שורשיו של מוסד חינוכי שעדיין פועל, מלמד ומבקש לחבר בין מסורת, חקלאות, חדשנות ואחריות חברתית.
כפר הנוער עיינות הוא בית ספר תיכון חקלאי הטובל בסביבה ירוקה בשפלת החוף, ומשמר מאז הקמתו בשנת 1930 מסורת של ציונות, חקלאות וחינוך, לצד חדשנות ומעורבות חברתית. התיכון, לצד הפנימייה, מציע חוויית לימוד המשלבת בין לימודים עיוניים לעבודה במשק החקלאי, עם מגמות ופרויקטים בתחומי אגרו־אקולוגיה, מדעי התזונה, ביולוגיה, דיפלומטיה, מנהיגות חינוכית, קולנוע ואדריכלות ירוקה, לצד פרויקט נעל״ה, אקדמיית כדורסל, מכינת “אדרת” והמכללה לאדריכלות.
לקראת שנת ה־100 להיווסדו, עיינות חוזר אל דמותה של עדה פישמן מימון לא מתוך נוסטלגיה, אלא מתוך צורך אמיתי. כי מורשת אינה נמדדת בטקסים מפוארים, אלא בשאלה אם היא עדיין מסוגלת ללמד משהו את ההווה.
ופישמן מימון עדיין מלמדת. היא מלמדת ששוויון שאינו נכנס לחוק נשאר המלצה. שחינוך שאינו מעניק עצמאות נשאר תפאורה. שהשתתפות בלי סמכות אינה שותפות. ושחברה שמפקחת על נשים במקום לתת להן כלים, אינה חברה שוויונית באמת, אלא חברה שמנהלת היטב את אשליית השוויון שלה.
