פעם בשנה אני מפקידה את הפנים שלי בקליניקה, שותה קפה ומבקשת בעיקר דבר אחד: להיראות כמו עצמי, רק אחרי חופשה טובה יותר. הפעם גיליתי שבין ארבעה מזרקים, בוטוקס, טכנולוגיות חדשות ומזרק STYLAGE Bi-FLEX שכבר הספיק לבקר אצלי בפנים, האסתטיקה המעניינת באמת היא דווקא זו שאיש לא מצליח לזהות.
פעם בשנה אני מגיעה לקליניקה כדי להוריד מהפנים לפחות עשור, טוב, נו, חמש שנים, כי גם לי יש גבולות לסבירות ואני משתדלת לשמור על מערכת יחסים תקינה עם המציאות, ולמרות שאפשר לטעות בי, אני לא מזריקה חומרים אסורים, לא מגדלת מעבדת קולגן במרתף ולא נפגשת עם טיפוסים מפוקפקים בחניונים חשוכים, אלא פועלת במסגרת הרבה יותר בורגנית, מסודרת ומתועדת: חומצה היאלורונית, סידן, בוטוקס, טכנולוגיות חדשות, מכשור מתקדם וכל מה שמאפשר לי להיראות כאילו אני ישנה מספיק, שותה מים, מנהלת חיים נטולי סטרס ומעולם לא קיבלתי מייל דחוף בשעה 23:47.
אני מסיימת טיפול, שותה עוד שלוק קפה, מסתכלת במראה בתחושת סיפוק שאפשר להגדיר רק כתערובת שבין נרקיסיזם קל לבין השקעה אחראית בנכס, יוצאת מהקליניקה מאושרת, ואז, בתזמון קומי כמעט מעליב, מגיע למערכת מייל שמודיע שמעבדות VIVACY משיקות את הדור החדש של מזרקי STYLAGE, והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא כמובן: "סאמק", הייתי צריכה להגיע בשבוע הבא, בעוד שהמחשבה השנייה כבר מנסה להעמיד פנים שאני אדם בוגר ורציונלי ושואלת אם אולי המזרק החדש כבר נמצא בקליניקות.
וכך, כאישה שקולה להפליא ובעלת יכולת מרשימה לשמור על פרופורציות, שלחתי מיד הודעה למרפאה ושאלתי עם איזה פאקינג מזרק עשו לי את הטיפול והאם במקרה מדובר בדיוק בזה, והתשובה, כמובן, הייתה כן, מה שהרגיע אותי לשתי דקות בדיוק, עד שהשיחה התגלגלה לשאלה הרבה יותר בסיסית ומעט מביכה: מה בעצם עשיתי שם.
אחרי כמעט עשור באותה קליניקה, הפסקתי לשאול.
אני מגיעה, מזמינה קפה, מודיעה חגיגית שאני נראית פח, לפחות בעיניי, מתיישבת על הכיסא ומפקידה את הפנים שלי בידי מי שכבר מכירות אותן כמעט טוב כמוני, משום שאם פעם רציתי לדעת הכול, איזה חומר, כמה חומר, לאן, למה, באיזו טכניקה ובאיזו זווית, הרי שהיום מערכת היחסים הזאת כבר מזכירה מסעדת שף טובה באמת: אם חזרתי במשך עשר שנים, אני כנראה כבר לא זקוקה לסיור במטבח כדי לדעת שהדג יגיע בדיוק כפי שצריך.
בדיעבד, מתברר שהפעם הוזרקו ארבעה מזרקי STYLAGE לצורך הרמוניזציה של הפנים, שני מזרקי XL, אחד L ואחד M, באזור עצמות הלחיים, הסנטר והקפלים הנזולביאליים, ובנוסף בוצע בלנצ'ינג של קמטים סטטיים במצח באמצעות RRS בשילוב בוטוקס, לצד טיפול בוטוקס מלא בטכניקת נפרטיטי בחמישה אזורים, כך שבעוד אני הייתי בטוחה שהגעתי לקפה ולרענון קל, הן למעשה ניהלו פרויקט אדריכלי שלם.
וזה, למען האמת, בדיוק האופן שבו אני מעדיפה לחשוב על רפואה אסתטית טובה: לא כעל ניסיון להחליף פנים, אלא כעל אדריכלות עדינה של פרופורציות, מרקמים וקווי מתאר, כזו שאינה מבקשת להגדיל, למתוח, לנפח או לייצר גרסה מומצאת של עצמי, אלא לבצע את הדבר המורכב הרבה יותר, להשאיר אותי כפי שאני ורק לדייק מעט את מה שהזמן החליט לערוך מחדש בלי לבקש רשות.
אני לא מעוניינת לצאת מקליניקה כשאני נראית כמו אחות צעירה שמעולם לא הייתה לי, אלא כמו עצמי אחרי חופשה ארוכה מאוד במקום שאין בו קליטה, אין בו מיילים, ואיש אינו שואל אם כבר שלחתי את הקובץ הסופי.
זו, מבחינתי, ההפרדה האמיתית בין אסתטיקה טובה לאסתטיקה בינונית, משום שטיפול טוב אינו מבקש להיות גיבור הסיפור, אינו נכנס לחדר לפנייך ואינו זקוק להסברים, ואם אנשים שואלים מי הזריק לך, ייתכן שמשהו נעשה קצת בקול רם מדי, בעוד שאם הם שואלים אם היית בחופשה, ירדת במשקל או סוף סוף התחלת לישון, אפשר כנראה לסמן הצלחה.
ובדיוק בנקודה הזאת מתחילה גם הסיבה שבגללה לא כל חומר חדש, מזרק חדש או מכשיר חדש מצליחים לרגש אותי, משום שחדש איננו ערך בפני עצמו, גם לא יקר, וגם לא צרפתי, ובעולם הביוטי, שלמד היטב להפוך כמעט כל שינוי באריזה למהפכה ולחבר אליו בנדיבות את הביטויים “פורץ דרך”, “ראשון מסוגו” ו“משנה משחק”, כדאי לשמור מעט ספקנות, בעיקר משום שהפנים שלנו אינן מקום אידיאלי לניסויי שיווק.
אלא שהפעם החידוש דווקא מעניין, לא מפני ש־STYLAGE Bi-FLEX מבטיח להפוך אותנו לצעירות יותר, אלא משום שהפיתוח מתמקד דווקא בכלי העבודה עצמו, עניין שנשמע אולי פחות זוהר, אבל בפועל הוא הרבה יותר משמעותי.
המזרק החדש של VIVACY אינו חומר מילוי חדש אלא מערכת הזרקה שעברה תכנון מחדש במטרה לשפר את הארגונומיה, האחיזה והשליטה של הרופא, באמצעות ראש גמיש המותאם לתנועת כף היד ולזווית האגודל, משטח אחיזה רך יותר, ליבת פוליקרבונט קשיחה וכנפי אחיזה רחבות יותר, וכל אלה נועדו להפחית את המאמץ הפיזי בזמן ההזרקה ולשפר את יציבות העבודה, ובמילים פחות הנדסיות, לאפשר לרופא לעבוד בנוחות ובשליטה טובה יותר לאורך הטיפול.
על פי נתוני החברה, 94% מהרופאים שהשתתפו במבחני השימוש דיווחו על נוחות משופרת ביחס לדור הקודם, 88% דיווחו על הפחתה בכוח הדרוש לביצוע ההזרקה ו־84% ציינו שאספירציה נעשתה קלה ונוחה יותר, ולמטופלת כל זה אמנם נשמע מעט כמו מפרט טכני של מכונית גרמנית, אבל לרופא זהו כלי עבודה, והפער הזה חשוב הרבה יותר ממה שנדמה.
אנחנו רגילות לדבר על חומרי מילוי במונחים של מותג, סמיכות, עמידות ותוצאה, אבל הדיוק של טיפול אסתטי אינו מתחיל ונגמר במה שנמצא בתוך המזרק, אלא גם ביכולת לשלוט בתנועה, בקצב, בלחץ ובכמות, ולכן אם אפשר להפחית עומס מהיד שמבצעת את העבודה, זו כבר אינה הערת שוליים אלא הנדסת אנוש במובן הישיר ביותר של המונח, ואני, באופן אישי, מאוד בעד הנדסת אנוש כאשר האנוש במקרה הזה הוא הפנים שלי.
גם בהיבט הסביבתי נעשה כאן שינוי, ולפי VIVACY המזרק החדש מיוצר באמצעות 25% פחות פלסטיק לעומת הדור הקודם, נתון שאמור לחסוך כ־5.2 טון פלסטיק בשנה ברמה העולמית, בעוד שהאריזה עשויה קרטון שניתן למחזור והמזרקים מגיעים בשבעה צבעים שונים כדי לאפשר לרופא זיהוי מהיר של סוגי החומרים במהלך הטיפול, כך שגם מזרק רפואי, מסתבר, יכול לעבור מתיחת פנים משלו, ועוד בצרפתית.
אבל המזרק, מוצלח ככל שיהיה, הוא עדיין רק כלי, והעניין האמיתי מבחינתי נמצא בגישה, משום שאחרי כמעט עשור באותה קליניקה אני נשארת שם לא מפני שיש להם את החומר החדש ביותר או את האריזה היפה ביותר, אלא מפני שהעיקרון נותר עקבי לאורך השנים: לא לשנות את הפנים, לא להילחם בהן ולא למחוק מהן חיים, אלא לשפר את מה שכבר קיים, לעבוד במידה ולהבין בזמן מתי לעצור.
הטיפול הבא שכבר הומלץ לי כולל עבודה עם סידן הידרוקסיאפטיט באזור הצוואר ומתחתיו, במטרה לתמוך בשליש התחתון של הפנים ולחדד את קו המתאר, ולצד זה, כמובן, הגיע גם החלק הפחות זוהר של השיחה: איכות עור, משום שככל שאנחנו אוהבות לדבר על מזרקים, חומצות וטכנולוגיות חדשות, האמת הרבה פחות פוטוגנית והרבה יותר עיקשת, ועור טוב דורש התמדה, כלומר פילינגים, מיקרונידלינג, תחזוקה וכל אותם דברים שאי אפשר לצלם לידם סלפי עם הכיתוב “new me”, אבל הם אלה שעושים את ההבדל בין פנים מטופלות לבין פנים שפשוט נראות טוב.
וזה אולי השינוי הגדול באמת שעברה הרפואה האסתטית בשנים האחרונות, כאשר התקופה שבה פנים מתוחות, לחיים מוגדלות ושפתיים שקדמו לבעליהן בחצי מטר נחשבו להוכחה לכך שמישהי השקיעה בעצמה מתחילה, לשמחתי, להיראות מיושנת כמעט כמו גבות של 2014, ואת מקומה תופסת אסתטיקה הרבה יותר שקטה, מדויקת ומאופקת, כזו שלא מבקשת להצהיר על עצמה אלא פשוט לעבוד.
כי לא כל מה שאפשר להזריק צריך להזריק, לא כל קמט דורש מלחמה ולא כל סימן של גיל הוא תקלה שיש לתקן, ואני, בכל מקרה, לא רוצה להיות בת שלושים, כבר הייתי שם והיו לי פחות קמטים והרבה פחות שכל, כך שהשאיפה שלי הרבה יותר פשוטה והרבה יותר יקרה לביצוע: להיראות טוב בגיל שלי, רק בלי שכל פרט בפנים ירגיש מחויב לדווח עליו.
אז פעם בשנה אני מגיעה, שותה קפה, מתלוננת שאני נראית פח, מפקידה את הפנים בידיים שאני סומכת עליהן ונותנת לטכנולוגיה, לניסיון ולמידה טובה של איפה לעצור לעשות את שלהם, ואם בדרך אפשר להוריד חמש שנים, מצוין, ואם עשר, אני לגמרי מוכנה לבדוק זמינות.
אחרי כמעט עשור ב־Netali Charm, הקליניקה האסתטית בניהולה של נטע אוסצ'וב, אני כבר לא מגיעה עם רשימת דרישות אלא עם אמון. 18 שנות ניסיון, חומצה היאלורונית, בוטוקס, Radiesse, HydroxyFill, PDRN, טיפולי צוואר וקוסמטיקה רפואית הם מבחינתי רק הכלים; הסיבה שאני חוזרת היא הגישה, זו שלא מנסה לשנות אותי אלא פשוט להחזיר אותי אל עצמי, רק קצת יותר רעננה, מדויקת ומאוד מרוצה מהמראה.
https://www.instagram.com/netali_charm_heb/
