יש משהו כמעט מרגיז – מרגיז במובן הכי מעורר הערצה – בנערות הללו, הצעירות, שמדלגות להן ברחוב כאילו הן על מסלול תצוגה בלתי רשמי, משליכות על גופן בגדים שאין ביניהם שום קשר הגיוני בשום שפה אנושית, ובכל זאת, איכשהו, מתוך הקקופוניה הזו נולדת סימפוניה של סטייל. הן אינן מבקשות אישור, אינן שואלות אם זה מתאים, אינן מבררות אם זה מחמיא. הן פשוט לובשות – וכשאני אומרת "לובשות", אני מתכוונת מרימות אאוטפיט מהכיסא בחדר, מושכות אותו על עצמן תוך כדי שליחת הודעה באינסטגרם, קושרות משהו סביב המותן, תוקעות סיכת פרפר בשיער, ואז יוצאות אל הרחוב כאילו הן פועלות תחת חוזה עם יקום שמבין היטב את כוונתן.
זו איננה אופנה. זו אנרגיה.
וזה עובד להן, כל כך עובד, עד שבא לך לצעוק – אבל את נזכרת שהקול שלך כבר קצת צרוד מהחיים עצמם.
בין אם זו גופיית קרושה יד שנייה שנקנתה בשוק רמלה, ובין אם זה טופ של CELINE שנשלף מהמדף האחרון בפקטורי 54, בין אם זו חצאית שמסתיימת היכן שפעם התחיל הבגד, או מכנסיים בגזרה נמוכה כל כך שנראה כי נועדו רק למי שמעולם לא שמעה על לידה קיסרית – הכול נראה טבעי, נכון, מחובר לאיזו אמת פנימית שטרם עוותה בידי ועדות קבלה, ציפיות חברתיות או סניף של ביטוח לאומי.
ואנחנו, האימהות?
אנחנו עומדות מן הצד, מתבוננות, לעיתים נאנחות. לפעמים מרימות גבה – לא מתוך שיפוט, אלא מתוך קנאה עמוקה הלובשת תחפושת של דאגה.
אנחנו, שהורגלנו לתאם בין חולצה לג'קט , לנעל ותיק תואם, שמאמינות שכתף אחת חשופה היא עדיין עניין למחלוקת, מתקשות לעכל את הרוח החופשית, הפראית, הלא מצונזרת, שבה בנותינו יוצאות לעולם.
אך אולי, רק אולי, במקום לשאול "זה מה שהיא לובשת לבית הספר?" – הגיע הזמן לשאול "האם גם לי מותר ?"
כי האמת הפשוטה, ולעיתים גם הקשה, היא – שדווקא עכשיו, בגיל הזה שבו הגוף טרם שיתף פעולה עם כוח הכבידה, שבו הנפש טרם התכרבלה בתוך תכתיבים, ותחושת ה"אני" עדיין שואגת ולא מתנצלת – דווקא עכשיו זה הרגע.
עוד מעט היא תחליף את הטופ הפנינה בגולף אפור.
עוד מעט היא תתחיל לשאול "זה לא חשוף מדי?"
עוד מעט, כשהיא תעמוד בתור לראיון העבודה הראשון שלה, היא תבין ש"קרושה שקוף" אינו חלק מקוד לבוש מוסדי.
אז אמהות יקרות, אנא מכן – במקום להסביר, לכעוס או לנשום עמוק, קחו מצלמה.
צלמו. תעדו. תגידו לה שהיא נראית כמו דוגמנית מווג, גם אם הלוק מזכיר לכן יותר פרק על איימי וויינהאוס.
כי בתוך כל הצבע, הקיצור, המשקפיים העגולים מדי, והנעליים שצורחות יותר מהקול הפנימי שלכן – מתרחש הרגע הקסום של הסגנון החופשי, של הנעורים המתלבשים, של אישיות שמתבטאת בבד – בלי פילטרים, בלי התנצלות ובלי גבולות.
וגם אם היא לא תודה לכן עכשיו – יום אחד, כשתשלוף את התמונה מהתיקייה הנשכחת ההיא, ותביט בעצמה עומדת בשיא של חוצפה, סטייל ונעורים – היא תבין.ואתן?
אתן תתגעגעו לזה, כמו שמתגעגעים לגרסה שלכן, זאת שהעזה פעם !
