יש תקופות שבהן העולם נדמה כטיוטה מתמשכת של תסריט שאיש אינו ממהר לאשר, כזה שממשיך להיכתב תוך כדי תנועה, עם עודף דרמה, מחסור בעריכה, ורמת מתח שמרגישה לעיתים מיותרת כמעט כמו רשימת קניות שמתארכת דווקא ביום שבו אין לך כוח לצאת מהבית, ובכל זאת את קושרת שרוכים, לוקחת תיק, ויוצאת למכולת, משום שגם בתוך מה שנראה כמו גוג ומגוג יש גבול למה שאפשר לדחות, ובסופו של דבר, החיים, בניגוד לחדשות, ממשיכים להתנהל דרך פעולות קטנות, כמעט טריוויאליות, שדווקא בהן נבחנת היכולת להישאר שפויה.
ובתוך כל זה, כמעט בלי להכריז על עצמה, מתגנבת בחירה קטנה, לא דרמטית, אפילו מעט מגוחכת למראית עין, אך מדויקת להפליא ברמת ההשפעה שלה על החוויה הכוללת, והיא הבחירה להרכיב משקפיים עם עדשות ורודות, לא כאקט אופנתי גרידא ולא מתוך רצון להתכתב עם טרנדים עונתיים, אלא מתוך הבנה שכשאין לך שליטה על מה שקורה, יש לך לפחות שליטה מסוימת על האופן שבו את בוחרת לראות אותו.
זו אינה הכחשה במובן הפשטני של המילה, אלא פעולה כמעט עריכתית, החלטה מודעת לצמצם את עוצמת החשיפה, לא משום שהמציאות פחות אמיתית, אלא משום שהיכולת להכיל אותה אינה אינסופית, ולכן כמו שמנמיכים ווליום או מחליפים ערוץ, כך גם אפשר לשנות את הפילטר שדרכו העולם עובר אלייך, ולהפוך אותו, אם לא לנעים, אז לפחות לנסבל יותר.
ובאופן כמעט מביך בפשטותו, זה אכן משנה משהו.
הרחוב אינו נעשה טוב יותר, האנשים אינם הופכים רגועים יותר, והמצב הכללי בוודאי אינו משתפר בתוך חמש דקות של הליכה, אך משהו בתפיסה מתרכך, הקונטרסט נחלש, והעומס החושי, זה שמצטבר בלי שנרגיש, מקבל שכבה דקה של ריכוך שמאפשרת לעבור את הדרך הקצרה הזו בלי להרגיש חלק מניסוי מתמשך בסבלנות אנושית.
יש בכך מידה של הומור שחור, כמעט בלתי נמנע, משום שברור לחלוטין כי משקפיים ורודים אינם פתרון, אלא לכל היותר מחווה קטנה של התנגדות, סוג של קריצה פרטית לעצמך בתוך מציאות שלא בדיוק מתעניינת ברווחתך, ובכל זאת, דווקא המחווה הזו, המינימלית, הלא הירואית, מצליחה לייצר תחושת שליטה קטנה, מספקת להפליא, על האופן שבו את חווה את הרגע.
ובתקופות כאלה, שבהן מדברים הרבה על חוסן, על התמודדות, על עומק רגשי ועל תהליכים פנימיים, נדמה לעיתים שהפתרונות הגדולים מקבלים מקום מופרז, בעוד שהפתרונות הקטנים, הפשוטים, אלו שאינם מצטלמים טוב ואינם נשמעים מרשימים במיוחד, נדחקים הצידה, למרות שהם אלה שבפועל מחזיקים את היומיום.
כי לא תמיד צריך לפרש את המציאות, לפעמים מספיק לערוך אותה קלות.
לא לברוח ממנה, לא להכחיש אותה, אלא להחליף לה לרגע את התאורה, להנמיך את הקשיחות, לאפשר לעצמך מרווח נשימה קטן, כזה שאינו מתיימר לפתור דבר, אך כן מצליח לשנות את התחושה הכללית, אפילו אם רק לפרק זמן קצר, אפילו אם רק עד הקופה.
ואם יש בכך שמץ של שטחיות, ייתכן שדווקא זו הנקודה.יש זמנים שבהם השטחיות אינה בריחה מעומק, אלא הדרך היחידה לשרוד אותו מבלי להישחק.
משקפיים ורודים לא יצילו את העולם, ואין להם יומרה כזו, אך הם כן מסוגלים להפוך את הדרך הקצרה בין הבית למכולת לפחות חדה, פחות מכבידה, ובעיקר, מעט יותר נסבלת, ובמצב העניינים הנוכחי, זהו הישג שאינו מבוטל כלל.
