כן, כתבתי את זה.
כן, גם אמרתי את זה בקול.
להיות כוסית ביום כיפור.
מה, באמת עשיתי את זה?
עשיתי.
כי בתוך ים הטקסטים על חשבון נפש, סליחות, מחילות, צום, התכנסות פנימית וכל אותם מושגים חשובים, מכובדים ורציניים שמלווים את היום הזה מאז ומעולם, מותר אולי להודות גם באמת מעט פחות נשגבת והרבה יותר אנושית: אני אוהבת את יום כיפור, בין היתר, מפני שזו אחת ההזדמנויות הנדירות בשנה לצאת לרחוב, להיראות, לבלוט, לעשות רונדל מכובד בשכונה וליהנות מאותה שנייה קטנה שבה מישהו מסתכל, ממשיך ללכת, ואז בכל זאת מסובב את הראש פעם נוספת.
אני אוהבת את הרחובות הריקים ממכוניות, את השקט הכמעט לא טבעי של עיר ישראלית שנאלצה לכבות את המנוע לכמה שעות, את העובדה שכולנו יוצאים פתאום החוצה בלי קניון, בלי מסעדה, בלי אירוע ובלי יעד ממשי, ופשוט מסתובבים בין הבתים, פוגשים שכנים שאנחנו מזהים רק מהמעלית, אנשים שלא ראינו מאז יום כיפור הקודם, ילדים שכבר הספיקו לגבוה ואימהות שאנחנו מכירות בעיקר לפי הכלב, וכך, בלי שהתכוונו, השכונה כולה הופכת למסלול תצוגה אחד ארוך, איטי ובלתי רשמי.
לא הכי חסוד אבל איזה סטייל
ואני, מה לעשות, אוהבת את זה מאוד.
אני אוהבת לסובב ראשים, אוהבת שיראו אותי, ואפילו מוכנה להודות בלי לעשות מזה טיפול פסיכולוגי שלם שאני נהנית להיות מדי פעם הסיבה לרכילות קטנה, מהסוג הישן והבלתי מזיק שמתנהל בין שתי נשים בדרך חזרה מההליכה, עם "ראית אותה?", "מה היא לבשה?", "תגידי, היא תמיד נראית ככה?", ואם זכיתי בחסדי האל ובסטיילינג מוצלח במיוחד, אולי גם עם "איך היא מצליחה להיראות ככה אחרי שעה וחצי ברחוב?".
מבחינתי, אגב, זו מחמאה מהסוג הטוב ביותר, מפני שאם כבר מדברים עלייך כשאת לא בחדר, עדיף שלפחות ידברו על המכנסיים.
צנועה וחסודה (כמעט)
ושלא תבינו אותי לא נכון, אני צנועה וחסודה במידה שמאפשרת לי לחיות בשלום גם עם עצמי וגם עם ועד הבית, ולכן אין כאן מחשופים אסטרטגיים, שסעים שמבקשים תשומת לב, עקבים שמתאימים יותר לבר יין או ניסיון להפוך את הרחוב ביום כיפור לשבוע האופנה במילאנו; להפך, כל העניין הוא להיראות מצוין בלי להיראות כאילו השקעת מאמץ ניכר כדי להיראות מצוין, אמנות שדורשת הרבה יותר מחשבה מכפי שהאדם הסביר היה מעלה בדעתו.
לבוש נכון ליום כיפור, לפחות מבחינתי, הוא תרגיל קטן באינטליגנציה אסתטית: השמלה צריכה להיות פשוטה אבל לא סתמית, המכנסיים צריכים לשבת היטב בלי לצעוק שהם נבחרו שעה מול המראה, הנעליים צריכות לאפשר הליכה ארוכה בלי להיראות כאילו נגנבו מחוג פילאטיס, השיער אמור ליפול בדיוק במקום הנכון תוך שמירה קפדנית על האשליה שהוא עשה זאת לבדו, והפנים, כמובן, צריכות לשדר טבעיות מוחלטת מהסוג שדורש לא מעט עבודה כדי שאיש לא יחשוד שהושקעה בו עבודה.
רק זרקתי על עצמי משהו
צניעות, מתברר, היא עסק מורכב מאוד כאשר מתעקשים לעשות אותה כמו שצריך.אולי זו בדיוק הסיבה שאני אוהבת את האסתטיקה של היום הזה, מפני שבמשך כל השנה אנחנו מתלבשות בשביל משהו מוגדר: פגישה, עבודה, מסעדה, השקה, ארוחה, חג, אירוע, מצלמה, צילום, פוסט, סטורי או לפחות הסיכוי התיאורטי לפגוש מישהו שאנחנו מעוניינות שיראה אותנו במיטבנו, ואילו ביום כיפור אין באמת לאן להגיע, אין הזמנה בכיס, אין שולחן שמחכה לנו, אין צלם בקצה הרחוב ואין אפילו מכונית שתיקח אותנו מנקודה אחת לאחרת.
דווקא משום שאין סיבה אובייקטיבית להשקיע, אני אוהבת להשקיע. (טוב נו, משקיעה בשביל הרכילות)
הכי הבת של השכן
לא באופן דרמטי, לא בתחפושת, לא מתוך צורך להוכיח משהו למישהו, אלא מתוך אותה הנאה בסיסית, כמעט ילדותית, מלהסתכל במראה לפני שיוצאים מהבית ולחשוב לעצמך שהכול יושב בדיוק במקום שבו רצית שיהיה, שהשיער הסתדר, שהבגד עושה את עבודתו ושאת נראית טוב מספיק כדי ליהנות מעצמך עוד לפני שמישהו אחר שם לב.
ואם במקרה גם השכנות שמו לב, לא נהיה קטנוניות ונעמיד פנים שזה מפריע.
מעולם לא הבנתי מדוע אסתטיקה צריכה להתנצל בפני עומק, כאילו אישה יכולה להיות או חכמה או מטופחת, או רצינית או עסוקה בבגדים, או בעלת עולם פנימי או מודעת מאוד למה שהיא רואה במראה, בעוד שבחיים עצמם הדברים מתקיימים זה לצד זה באופן טבעי למדי; אפשר לחשוב על החיים תוך כדי סידור השיער, אפשר לבקש סליחה ולדעת שהמכנסיים יושבים מצוין, אפשר להרהר במערכות יחסים, בהחלטות גרועות, בדברים שעשינו ובאלה שלא העזנו לעשות, ובאותו זמן גם ליהנות מעור מטופח, מבושם טוב ומבגד שנבחר בקפידה.
אני הכי אוהבת נוח
נדמה לי שהבעיה מתחילה דווקא כאשר אנחנו הופכות כל בחירה אסתטית להצהרת מוסר, כאילו אישה שאוהבת שמסתכלים עליה חייבת להתנצל על כך, אישה שמשקיעה במראה שלה צריכה מיד להוכיח שיש בה גם תוכן, ואישה שמודעת לכוח של הנראות שלה נדרשת להצניע את ההנאה ממנה כדי שלא יחשבו, חלילה, שהיא שטחית.
אני אוהבת בגדים, אוהבת עור מטופח, אוהבת שיער מסודר, אוהבת נעליים טובות, ואוהבת להיכנס למקום ולהרגיש שאני נראית בדיוק כפי שהתכוונתי להיראות כשיצאתי מהבית, וביום כיפור פשוט אין מקום להיכנס אליו, ולכן הרחוב ממלא את התפקיד הזה מצוין.
צניעות במיטבה
יש אפילו משהו משעשע בכך שדווקא ביום שמזוהה כל כך עם צמצום האגו, אני מגלה שאין לי שום עניין למחוק אותו לחלוטין, משום שבעיניי חשבון נפש אמיתי איננו תרגיל בהעמדת פנים, אלא בדיוק להפך: היכולת להודות גם בדברים הפחות מחמיאים, הפחות רוחניים והפחות מתאימים לכותרת חגיגית על התעלות הנפש.
אז הנה החשבון שלי: אני אוהבת את השקט של יום כיפור, את הרחובות הריקים, את העיר בלי מנועים ובלי צפירות, את ההליכה הארוכה, את האנשים שנפגשים פתאום מחוץ למסכים ומחוץ למכוניות, את התחושה הנדירה שהשכונה חוזרת לכמה שעות להיות מקום של בני אדם ולא רק של חניות, וכן, אני גם אוהבת לצאת מהבית ולהיראות סוף הדרך.
ואם כבר מסתובבים שעתיים ברחוב, לפחות שיהיה לשכונה על מה לדבר בצאת הצום.
