שמיכי לפעמים זו באמת שמיכה. אבל לא תמיד. לעיתים זו פינה של חולצה ישנה של אמא, בובת בד מרופטת, חיתול טטרה דהוי או צעצוע שפעם היה צבעוני ונשאר ממנו רק ריח מוכר. בעיני המבוגר – זה סמרטוט. בעיני הילד – זה ביטחון, בית שאפשר לאחוז בו.
חפץ המעבר, או כפי שהוא מוכר יותר בשפת היומיום: שמיכי, איננו סתם פריט מנחם. זהו מושג שטבע הפסיכואנליטיקאי הבריטי דונלד ויניקוט, המתאר אובייקט שהילד בוחר בו – לא כי הציעו לו, אלא מתוך דחף רגשי עמוק.
הוא מטעין את החפץ במשמעות. הוא שוזר בו רגש, הרגל, זיכרון.
זה החפץ שמאפשר לילד לעבור בהדרגה מתלות מוחלטת באם – אל תחושת נפרדות עצמאית.
בעולם יציב, השמיכי משתייך לעולמות השינה, לגן, לארון הצעצועים.
אבל בימים שבהם השמיים סדוקים – תחת איום ממשי של מלחמה עם איראן, יירוטים, אזעקות, שיבוש שגרה ופחד קיומי מובהק – השמיכי איננו רק שמיכה. הוא שריון.
הוא לא מגן מפני הסכנה עצמה, אך הוא מסייע לווסת את התגובה אליה.
הוא מרגיע את הילד כשהלב שלו דופק חזק מדי, כשהעיניים של אבא נעוצות בדלת, וכשאמא לוחשת בטלפון בלילה.
ילדים אינם מדברים בשפה של פרשנים צבאיים. הם לא חושבים במונחים של חזיתות או אמצעי לחימה. הם מבינים חום, ריח, מגע. והם בוחרים באופן אינטואיטיבי להפליא בחפץ שיאפשר להם לשרוד רגשית.
מתי זה טבעי, ומתי כדאי להתייעץ?
ברוב המקרים, הקשר לשמיכי נחלש באופן טבעי בגילאי חמש עד שבע. לעיתים הוא נותר כפריט טקסי, מזכרת שמוחזקת עמוק במגירה או בלב.
אין צורך להאיץ. אין טעם לבייש. אין מקום לפרש את ההיקשרות כחולשה.
דווקא היכולת של הילד לבחור לעצמו עוגן רגשי – מעידה על חוסן פנימי.
ומה איתנו, ההורים?
קודם כול – לקבל. להבין. להרפות מהצורך "לגמול".
הילד ישחרר כשהוא יהיה מוכן. לא רגע לפני.
והאמת? גם לנו יש חפצי מעבר.
ספל קפה מהבית של אמא, ריח של בושם מוכר, מכתב שמוחזק בארנק.
אנחנו פשוט לא קוראים לזה שמיכי.
הם, הילדים, עושים את זה בלי תיווך, בלי הסברים. הם עוטפים את הפחד בבד רך,
ומריחים – בין הקפלים – את הביטחון.
