מה חשוב להבין על המחיר הרגשי והחברתי של טיפול בהפרעת קשב
מאת: ד"ר אביבית דולב, פסיכולוגית חינוכית מומחית ומרצה לפסיכולוגיה באקדמית כנרת
אני פוגשת לא מעט הורים מודאגים בעקבות תוצאות של אבחונים פסיכודידקטיים, שהם אבחונים המשלבים בדיקה פסיכולוגית של אינטליגנציה ומצב רגשי עם בחינת התפקוד הלימודי בתחומי הקריאה, הכתיבה והזיכרון. במקרים רבים התמונה שעולה מהאבחון ברורה למדי – יש קושי בהתארגנות ובתפקוד היומיומי בבית הספר, ולעיתים כבר נוסה טיפול תרופתי שהוביל לשיפור בריכוז או בהתמודדות עם משימות לימודיות. ודווקא משום כך, הסירוב של הילד לקחת את התרופה יכול להיות כל כך מבלבל.
כשמנסים להבין את החוויה של הילד, מתברר שלא פעם הסירוב אינו נובע מחוסר אכפתיות מהלימודים, וגם לא מרצון לעשות דווקא. לעיתים מסתתר מאחוריה מחיר רגשי או חברתי שהילד מרגיש שהוא משלם ושמבחינתו משמעותי הרבה יותר מציון במבחן.
אחת הסיבות המרכזיות היא החשש להיות חריג. בגיל בית הספר, להיות כמו כולם ולהרגיש חלק מהקבוצה הם צרכים רגשיים משמעותיים מאוד. כאשר התרופה מפחיתה את התיאבון דווקא בזמן ההפסקה הילד עלול למצוא את עצמו יושב ליד חברים שאוכלים בזמן שהוא לא נוגע באוכל. החשש שישאלו אותו למה, שישימו לב שהוא שונה או שיתחילו לדבר עליו עלול להרגיש מאיים הרבה יותר מציון נמוך במבחן.
סיבה נוספת היא הצורך באוטונומיה ובתחושת שליטה. ילדים ומתבגרים עם הפרעת קשב חווים לעיתים קרובות מציאות שבה מבוגרים רבים מכוונים אותם. המורים אומרים להם מתי לשבת ולהתרכז, ההורים מזכירים להתארגן ואנשי המקצוע ממליצים כיצד לטפל בקושי. גם כשהכוונה טובה, הילד עלול להרגיש שמחליטים עבורו כמעט הכול. הסירוב לכדור יכול להפוך לאחד המקומות היחידים שבהם הוא מרגיש שיש לו אפשרות לומר "על הגוף שלי אני רוצה להחליט".
ויש גם את המשמעות שהילד מייחס לתרופה עצמו. עבור חלק מהילדים הכדור אינו רק אמצעי שעוזר להם להתרכז אלא סמל לכך שמשהו בהם "לא בסדר". הסירוב אליו יכול להיות ניסיון לשמור על הדימוי העצמי ועל התחושה שהם מסוגלים להצליח בכוחות עצמם. כשמבינים את שלושת הרבדים האלה, גם השאלה ההורית משתנה. ואם אתם הורים לילד שמתנגד לטיפול, הנה כמה דרכים שיכולות לעזור:
- אם הילד מתנגד לטיפול התרופתי, חשוב קודם כל לתת מקום לקושי לפני שאתם מציעים פתרונות. במקום להגיד "אתה חייב את הכדור כדי להצליח", אפשר להגיד "אני מבינה שממש קשה לך לשבת בהפסקה כשכולם אוכלים ואתה לא רעב ואתה מרגיש שכולם מסתכלים עליך ולוחשים". כשילד מרגיש שמבינים את המחיר האמיתי שהוא משלם יש סיכוי טוב שיפסיק להילחם ויתחיל להקשיב.
- השלב הבא הוא להפוך אותו לשותף בניהול האתגר. אל תנחיתו עליהם פקודות, במקום זה נסו לשאול אותם "איך אנחנו פותרים את עניין האוכל בהפסקה יחד?". יש משפחות שמוצאות יחד נשנוש קטן שהילד מצליח לאכול גם כשהתיאבון ירוד ובמקרים אחרים אפשר בהתייעצות עם הגורם הרפואי המטפל, לבדוק התאמה של שעת נטילת התרופה, החלפת תרופה או לחשוב יחד על "אליבי" חברתי מוסכם מראש שיסייע לו להתמודד עם השאלות של החברים. עצם השותפות מחזירה לו תחושת שליטה ומאפשרת לו לקחת חלק פעיל יותר בניהול הקושי.
- חשוב להפריד בין ההישגים לערך שלהם כבני אדם. ילד צריך לדעת שהוא אהוב ומוערך עם או בלי תרופה, עם ציון גבוה או נמוך, וגם אחרי יום שבו הדברים לא הלכו כפי שרצה. הפרעת הקשב היא חלק מההתמודדות שלו, אבל היא לא מגדירה מי הוא.
- במידת הצורך אפשר לרתום את בית הספר אם הדבר מקובל על הילד. מורה או יועצת יכולות לעזור למצוא פתרון דיסקרטי שיפחית את תחושת החשיפה ויעזור לילד לעבור את היום בצורה טבעית יותר.ייתכן שבהתחלה יהיה לילד קשה לשתף אחרים בקושי שלו אבל כאשר הוא שותף בהחלטה למי מספרים, מה מספרים ואיך עושים זאת, השיתוף יכול דווקא להפחית בהדרגה את תחושת הבושה והאשמה סביב קשיי הקשב.
לקראת שנת הלימודים הקרובה, הכנה מראש יכולה לעשות הבדל גדול. שתהיה שנת לימודים טובה, נעימה ומוצלחת.
