יש מקומות שהופכים לבית, גם אם מעולם לא ישנת שם אפילו לילה אחד. הקריון, עבור ילדות שגדלו בצפון של שנות ה-90, היה בדיוק כזה. לא משנה אם גרת בקריות, בנהריה או במושב הכי קטן בגליל המערבי – לכולם היה ברור: אם יש אירוע חשוב, אם צריך שמלה חדשה, נעליים לסיום שנה או אאוטפיט לדייט ראשון – נוסעים לקריון.
לא היו אז קניונים בכל פינה, ולא הייתה לנו את תרבות הקניונים הממוזגת והאינסופית של ימינו. הקריון היה המקום שבו בחרנו חלומות מתוך קולבים בטופר, מדדנו ג'ינסים בראש אינדיאני, או השקענו את דמי הכיס בטי שרט פסים מסאבי. לפעמים, אם היה לנו מזל , היינו עוצרים בקפולסקי לעוגת קיפוד ושוקו חם עם קצפת. פשוט, לא מתחכם, אבל איכשהו… ממלא לב.
36 שנה עברו מאז נפתח הקריון לראשונה, ומי שהייתה אז ילדה בת 16 עם סנדלים לבנים מברמא – עומדת היום מול קניון שמזכיר יותר טרמינל בינלאומי מאשר מרכז מסחרי בפריפריה. ולא סתם – מדובר בקניון הגדול בישראל, שמשרת יותר מ-25 אלף מבקרים ביום.
וכעת, עופר הקריון מציג את השלב החדש והמרגש ביותר בתולדותיו: שדרה מסחרית חדשה, שנוספה לאחר השקעה של כ-150 מיליון שקלים מתוך תהליך כולל של 250 מיליון. השדרה הזו לא רק מוסיפה עוד 9,000 מ"ר של חנויות – היא משנה את כל חוויית הקניות בצפון.
המותגים? מרהיבים ומעודכנים: סופרפארם בגודל של שכונה קטנה, המשביר המתחדש עם 3,000 מ"ר, MANGO, FOOT LOCKER, קבוצת גולף ואיך אפשר בלי זארה – שפתחה כאן את חנות הדגל הגדולה בצפון, עם שיא מכירות עולמי ביום ההשקה. והיד עוד נטויה – בשבועות הקרובים יגיעו גם Pull&Bear, Stradivarius, ו-Victoria's Secret. אפילו אורבניקה מתכננת הכפלה בשטח.
אבל מעבר לאבן השפה החדשה, לריצוף המבריק ולתקרות המעוצבות – משהו באוויר נשאר אותו דבר. אולי זו הנוסטלגיה, אולי זו התחושה שהמרחבים הגדולים האלה תמיד ידעו להכיל שמחות קטנות וגדולות. אולי זו העובדה שגם היום, כמו אז, אפשר למצוא פה אמא שמודדת עם הבת שמלה לנשף, או שתי חברות שמחליטות, דווקא אחרי העבודה, לשבת על סלט וקפה בגרג.
גיא קרן, מנכ"ל הקריון, סיכם את המהלך במשפט אחד מדויק: "עופר הקריון הוא הלב הפועם של הצפון". והוא צודק. כי אפשר לשנות ריצוף ותקרות, אפשר להחליף מותגים ולפתוח שדרות חדשות – אבל את הזיכרונות, את הילדות, ואת הרגע שבו הסתכלתי על עצמי בחדר הלבשה עם שמלה כתומה ויותר מדי ברונזר – את זה אף אחד לא ייקח ממני.
ובכל פעם שאני נכנסת לקריון, גם עכשיו, 35 שנים אחרי– לרגע קט אני שוב בת 16.
