מאת גלינה סמית
יש משקאות שנכנסים לקטגוריית "חפצי סטורי". אפרול שפריץ, למשל – הזוהר הכתום שמצטלם מצוין על רקע ים תיכון. קוקטיילים עם קצף לבן, קישוטי נענע וכוסות גבוהות מדי.
אני, תודה רבה, לא שם. אני לא מזמינה פטישים מתוקים במסווה של אלכוהול. אני שותה וויסקי. נקי. רצוי סינגל מאלט שמגיע מהיילנדס, בכוס לואו בול כבדה ואיכותית, כזו שמרגישה כמו אמירה ולא כמו אביזר.
אבל כאן נכנס האבסורד של המציאות: למרות שהסטטיסטיקה העולמית מצביעה על כך שנשים מהוות 30 עד 40 אחוז מצרכני הוויסקי בעולם, ברגע שהכוס מגיעה לשולחן היא לא נוחתת אצלי. היא מונחת באלגנטיות כמעט מתנצלת מול בן זוגי היקר. והוא, למרבה האירוניה, הזמין קולה זירו. ואני? אני מקבלת את הזירו. תודה באמת.
זוהי לא טעות טכנית. זו לא פליטת פה של מלצרית עייפה במשמרת כפולה. זו אמירה תרבותית. מסר חבוי אך חד: וויסקי, משקה שמוגדר חזק, עמוק, גברי, לא שייך לכוס של אישה.
מקסימום נזמין לך מרטיני ביאנקו או משהו פרחוני בגוון פסטל. כאילו שאם את מעזה לשתות וויסקי, את חורגת מתסריט חברתי קדום ואת חייבת לקבל נזיפה שקטה בצורת טעות בהגשה.
ובכן, נמאס. אם נשים בעולם כולו מציפות פסטיבלי וויסקי, יוצרות בלוגים, טועמות, מדווחות ומרימות כוסות סינגל מאלט לצד גברים, הגיע הזמן שגם הבר הישראלי יבין שהעולם השתנה. שוויסקי איננו סמל סטטוס גברי בלבד אלא בחירה תרבותית, אסתטית ואפילו אופנתית שמתאימה גם לנשים שהפסיקו להתנצל על מה שהן אוהבות.
כי כן, אני שותה וויסקי. לפעמים סקוטש, לפעמים בורבון, לפעמים יפני. אני אוהבת את הצליל של הקרח בכוס, את העקיצה הקלה בגרון, את הרגע שבו הארומה משתלטת עלי ומרגיעה את כל השאר ברקע. זה לא תחביב, זו זהות.
ובפעם הבאה שמישהו יניח את הכוס הלא נכונה מולי אני לא אתקן בחיוך מנומס. אני אדרוש את שלי בקול ברור כי זה שלי.
לא יזיק אם גם הברמנים יתחילו ללמוד קצת סטטיסטיקה: נשים הן לא קוריוז בבר. הן שליש עד כמעט מחצית מהשוק העולמי של וויסקי. הן שותות, הן מבינות והן יודעות לדרוש בדיוק מה שהן רוצות. אז כן, תודה על הזירו, אבל אני אשאיר אותו לגבר שלי. אני, עם כל הכבוד, אסתפק רק בוויסקי.
