יש בגוף שלנו אזורים שנשארים מחוץ לדיון הציבורי. לא מפני שהם לא חשובים אלא מפני שהם נחשבים לאינטימיים מדי. שיער הערווה, למשל. במשך אלפי שנים הוא היה עניין מובן מאליו, שכבת מגן טבעית כמו גבות או ריסים. דווקא אותו הפך המין האנושי לזירת ניסוי מתמשכת של אופנות, דתות ופנטזיות. מה שנולד כהיגיינה בסיסית במצרים, נדד אל אולמות הפסלים ביוון, זכה לשעווה בצרפת והיום הפך לקטגוריה עצמאית באתרי פורנו. האבסורד ברור: מה שהיה טבעי לחלוטין הפך לסטייה נחשקת.
ממקדש האלות למצעד הקוסמטיקאיות
במצרים העתיקה נשים וגברים הקפידו להסיר כל שערה בעזרת תערי ברונזה או עיסה מתוקה שנראית כמו גרסה מוקדמת של סוכריות שעווה. עבורם שיער היה סמל ללכלוך ולטומאה. היוונים והרומאים המשיכו במסורת, גופים חלקים סימלו יופי, טוהר ואצילות.
ימי הביניים באירופה אפשרו לשיער לצמוח בחופשיות. אישה עם שיער במפשעה לא נחשבה מוזנחת אלא פשוט אישה. רק ברנסנס חזרה ההתעסקות. באיטליה ובצרפת הופיעו תערובות להסרה, ובאצולה הפכה השעווה לטרנד אסתטי.
פריז, סיפיליס ופאה למפשעה
כאן אנחנו נכנסים לפינה צבעונית במיוחד של ההיסטוריה. כבר במחצית המאה החמש עשרה, עם התפשטות מגפת הסיפיליס שכונתה גם French Pox, החלו נשים להשתמש במרקין – פאה למפשעה. המגפה גרמה לנשירת שיער באיברים האינטימיים והמרקין נועד לכסות את האזור החשוף. הוא שימש גם להעלמת סימני מחלה, פצעים ופריחות, ולעיתים אף הוסיף מימד של אסתטיקה ותיאטרליות. מי שהייתה חלקה לגמרי נחשדה כחולה. כלומר, מה שאנו תופסים כיום כאידיאל אסתטי, היה אז אות אזהרה המעיד על מחלת מין. במאות השש עשרה והשבע עשרה המרקין שימש גם שחקניות תיאטרון ושחקנים כדי לשמור על צניעות תוך הופעות פרובוקטיביות. בצרפת, כדרכם של הפריזאים, הפך החפץ הפרקטי הזה גם לאביזר אופנה, עדות ליכולת האנושית להפוך סימן למחלה למוצר אופנתי.
מן הביקיני אל הברזילאי
במאה העשרים, עם הופעת הביקיני, הפך הטיפול בשיער המפשעה לעניין ציבורי. הוליווד עיצבה אידיאל חדש וברזיל סיפקה את המונח שהפך שם קוד: Brazilian Wax. ההיגיון היה פשוט. פחות בד, יותר עור, פחות שיער. מהרחוב זה נדד, כמעט מאליו, אל תעשיית הפורנו. שם המפשעה החלקה הפכה לא לסתם סטנדרט אלא לקטגוריה בפני עצמה. נקי, צעיר, זמין.
בריאות מול אסתטיקה
כאן מתעוררת הדילמה המודרנית. מבחינה רפואית לשיער הזה יש תפקיד. הוא מפחית חיכוך, שומר על לחות ומשמש מחסום ראשוני מפני מזהמים. גינקולוגים מזכירים כי הסרה מוחלטת אינה הופכת את האזור להיגייני יותר ולעיתים אף מגבירה את הסיכון. גילוח יוצר חתכים מיקרוסקופיים שמזמינים זיהומים. שעווה עלולה לגרום לכוויות ושערות חודרניות. לייזר משנה את פיגמנט העור. מחקרים מצביעים על סיכון מוגבר לזיהומים ומחלות מין בקרב מי שמסירות שיער לעיתים קרובות. ובכל זאת, התודעה הציבורית ממשיכה לחבר בין חלק לבריא.
כשהטבעי הופך לאקזוטי
האירוניה חדה. מה שהיה נורמלי לאורך כל ההיסטוריה, שיער טבעי, מוגדר היום נישה. בפורנו הוא מופיע כקטגוריה אקזוטית, בעוד מה שמלאכותי לחלוטין הוצב במרכז הבמה. אנחנו דורשים אוכל אורגני, מים מינרליים וחיים טבעיים, אבל כשזה מגיע לגוף דווקא השכבה הטבעית ביותר נשלחת להסרה.
לסיום, לא מדובר בקריאה לחזור לימי הביניים ולגדל יער פראי. כן יש מקום להכיר בכך שהחלקות הן תוצר של תרבות, אופנה ולעיתים גם מחלה ולא של בריאות. אם בוחרים להסיר זו זכות אישית. אם בוחרים שלא גם זו בחירה לגיטימית. בין פרעוני מצרים לפאה הצרפתית, בין ביקיני ברזילאי ללייזר ברמת גן, נותרת אמת פשוטה: שיער ערווה היה ונשאר חלק טבעי מהגוף. אולי הגיע הזמן לזכור זאת לפני שאנחנו הופכים אותו שוב לסטייה.
