הלכנו איתם בשבילים עוד כשהטיול המשפחתי דרש מנשא, בקבוקי מים, כריכים ומידה לא מבוטלת של סבלנות. לקחנו אותם לנחלים, למצפים, למבצרים ולמערות, והסברנו שכל סלע כאן מספר סיפור.
בישראל, כידוע, גם סלע אינו רק סלע. הוא עדות, זיכרון, גבול, קרב או שריד של תקופה שבה מישהו כבר נדרש להגן על המקום הזה. הנוף הישראלי אינו מאפשר תמימות רבה. כמעט בכל שביל מסתתר סיפור לאומי, וכמעט בכל תצפית ניצבת אנדרטה שמזכירה למטייל כי הנוף היפה שלפניו לא תמיד היה שקט.
לימדנו אותם להכיר את הארץ דרך הרגליים. לדעת היכן מתחיל נחל, מי עבר בדרך, מה התרחש על ההר ומדוע הוקם היישוב. רצינו שיגדלו עם תחושת שייכות, עם אחריות, עם הבנה שהבית אינו רק הכתובת שבה גרים, אלא גם המקום שעליו לומדים, שבו מטיילים ושאותו מכירים.
קראנו לזה חינוך טוב.
לא חשבנו שהחומר הנלמד יהפוך יום אחד למציאות שלהם.
ידענו, כמובן, שאנחנו מגדלים ילדים בישראל. המלחמות מעולם לא היו כאן פרק סגור לחלוטין. הן נשארו בשירים, בטקסים, בשמות הרחובות ובסיפורים המשפחתיים. ובכל זאת, השנים מאפשרות לאדם לפתח אשליה סבירה של מרחק. נדמה שההיסטוריה כבר התרחשה, שהסכנות הגדולות שייכות לדור אחר, ושילדינו יכירו את המלחמות בעיקר מספרי לימוד ומנאומים מעט ארוכים מדי בטקסי בית הספר.
ואז הגיעה מלחמה, והילד שלמד לאהוב את הארץ נדרש גם להגן עליה.
כאן נחשף הפרדוקס של ההורות הישראלית במלואו. במשך שנים אנחנו מגדלים ילדים עצמאיים, אחראים ובעלי תחושת שליחות. מלמדים אותם לא לעמוד מן הצד, לא לברוח מקושי, לעזור לאחרים ולהתייצב כשצריך.
ואז מגיע הרגע שבו הם מיישמים את כל מה שלימדנו אותם, ואנחנו מגלות שחינוך מוצלח עלול להיות מקור לא קטן לחרדה.
העצמאות שטיפחנו היא גם זו שמרחיקה אותם מטווח ההשפעה שלנו. האחריות שעליה התעקשנו היא גם זו שגורמת להם להישאר במקום שבו זקוקים להם. הערכים שעליהם דיברנו בבית הופכים מהצהרה נאה לאופן שבו הם בוחרים לפעול.
מבחינה חינוכית, קשה לבקש יותר.
מבחינה אימהית, היינו שמחות לעיתים לקצת פחות הצלחה.
עד הגיוס התקיימה לפחות תחושה כלשהי של שליטה. יכולנו לבחור בית ספר, לדבר עם מורה, לקבוע תור לרופא, להסיע, לאסוף, לבדוק, להתערב ולשנות. גם כשהילד גדל, נשארה האמונה שאם יקרה משהו, יהיה לנו תפקיד.
הצבא משנה את כללי המשחק. לא תמיד יודעים היכן הוא נמצא. לא תמיד אפשר לשאול. אי אפשר להגיע, לפתור או לנהל את האירוע. האם, שהייתה במשך שנים מרכז תפעולי יעיל למדי, מגלה לפתע שהיא אינה חלק משרשרת הפיקוד.
נותר הטלפון.
אצל אמהות לחיילים, הטלפון אינו עוד מכשיר תקשורת. הוא מערכת מעקב רגשית. הודעה קצרה נבחנת לפי שעת השליחה, מספר המילים וסימני הפיסוק. המילים "הכול בסדר" זוכות לניתוח מדוקדק, משום שכולנו כבר יודעות שההגדרה החיילית ל"בסדר" רחבה בהרבה מזו האימהית.
שיחה קצרה מדי מעוררת דאגה. שיחה ארוכה מדי מייצרת שאלות אחרות. קול עייף, שתיקה קטנה או רעש ברקע הופכים מיד למידע שיש לפענח.
ובכל זאת, אנחנו לומדות לא לשאול יותר מדי. החרדה שלנו אינה צריכה להפוך לעוד משימה שלו. לכן מדברים על אוכל, כביסה, מזג האוויר ומה חסר. מנהלים שיחה רגילה ככל האפשר, בזמן שהשאלה האמיתית נשארת כמעט תמיד מחוץ לשיחה.
האם אתה בטוח.
החילוניות, שמשרתת היטב חיים המבוססים על היגיון, עצמאות ובחירה, נעשית מורכבת יותר ברגעים כאלה. אין לי אלוהים להתפלל אליו. אין כתובת עליונה שאליה אפשר להעביר את האחריות לכמה שעות. אין עם מי לנהל משא ומתן, למי להבטיח הבטחות או ממי לבקש שישמור עליו.
במשך שנים ראיתי בכך השקפת עולם ברורה. היום, לפעמים, זה מרגיש כמו מחסור בכלי עבודה.
אז אני פונה אל המזל, אל המפקדים, אל שיקול הדעת, אל הסטטיסטיקה ואל כל מנגנון גלוי או סמוי שעשוי להחזיר אותו הביתה בשלום. לא מבקשת ניסים מפוארים. הודעה מספיקה. שיחה קצרה. קול מוכר מעבר לקו.
אמהות לחיילים ממשיכות לתפקד. עובדות, עונות למיילים, קובעות פגישות, קונות בסופר ומתנהלות בעולם כאילו הכול מתקדם במסלולו. ברוב הזמן הוא אכן מתקדם. רק שברקע מתקיים ערוץ נוסף, שקט ומתמשך, המכוון אל הטלפון.
הדאגה אינה מבטלת את הגאווה. הגאווה אינה מקטינה את הפחד. שתיהן חיות זו לצד זו, בלי לפתור זו את זו.
אולי זה הסיפור האמיתי של האימהות בשנים האלה. ללמוד לשחרר בלי להפסיק לדאוג. לסמוך בלי לדעת הכול. לקוות גם כשאין לנו יכולת אמיתית להשפיע.
פעם הלכנו איתם בין הסלעים וסיפרנו להם שהארץ הזאת היא הבית שלהם. לימדנו אותם להכיר אותה, לכבד אותה ולהרגיש אחריות כלפיה.
לא ידענו אז עד כמה הם יקשיבו.
עכשיו נותר לקוות שהדרך, האנשים שסביבם והערכים שעליהם גדלו יובילו אותם בחזרה הביתה.
ואולי התקווה הזאת, צנועה ועקשנית, היא בכל זאת סוג של תפילה.
