בהמשך לזעקה ברשת סביב אביב גפן ורותם סלע והדיון המתיש על הורות מושלמת, אולי הגיע הזמן שנפסיק למדוד אימהות ואבהות לפי נוכחות, קריירה, ארוחות חמות או רגשות אשם, ונשאל שאלה אחת פשוטה הרבה יותר: האם אנחנו באמת רואים את הילדים שלנו?
אני לא מתיימרת להיות אמא אידיאלית. בגדול, אני ככל הנראה, בעיני רבים וטובים, חרא אמא. כזאת עם קריירה, משרד עצמאי שדורש ממני זמינות כמעט 24/7, מגזין נשים לערוך, לקוחות לענות להם, משברים לכבות, הודעות שלא נגמרות, וגם איזו יומרה קטנה, כמעט חצופה, להישאר קצת אישה, קצת אשת איש, וקצת אמא. לא תמיד לפי הסדר הנכון, לא תמיד במינון הנכון, ובטח שלא לפי ספרי ההדרכה שמסבירים לך איך לגדל ילדים מאוזנים בזמן שהכותבת, ככל הנראה, מעולם לא ניהלה קבוצת ווטסאפ של כיתה ח’.
נכון, הבנים שלי כבר הרבה אחרי הגיל שבו הם זקוקים לי מסביב לשעון. ליתר דיוק, הגעתי לשלב המכובד שבו אני בעיקר אמא שעושה פאדיחות, מקור בלתי נדלה למבוכה, אישה שאסור לה לשיר באוטו, לרקוד בסלון, לנשום ליד החברים שלהם, או חלילה להעלות סטורי. פעם הייתי מרכז העולם, היום אני אירוע שצריך לנהל סביבו נזק תדמיתי.
ועדיין, ככל שאני מתבגרת בתוך הדבר הזה שנקרא אימהות, אני מבינה שהורות היא לא הדיון הנוצץ שמנסים למכור לנו. היא לא רק קריירה מול בית. היא לא רק השאלה אם את אמא נוכחת או אמא עסוקה. היא לא רק האם בישלת צהריים חמים, הגעת לאספת הורים, זכרת חולצה לבנה לטקס, או חתכת ירקות בצורה שמצדיקה העלאה לסטורי.
אגב אני מעולם לא היתי כזאת, מעולם לא הכנתי סנדוויצ'ים לבית הספר, זרקתי לתיק מלא חטיפים לא בריאים, לא גיהצתי חולצות ולא טרחתי לבדוק לפני טקסים עם החולצה בצבע לבן של אריאל.
ואם יכלתי לפספס כל אסיפת הורים, בכיף הייתי מפספסת.
הורות, לפני הכול, היא על הילדים. לא עלינו. לא על הפוזה ההורית שלנו. לא על איך אנחנו נראים בעיני שכנות, מורות, משפחה, או נשים זרות בפייסבוק שיש להן דעה נחרצת על הכול ובעיקר על ילדים של אחרים. הורות היא על מה אנחנו מביאים לילדים שלנו באמת. לא כמה אנחנו קונים להם, לא כמה אנחנו מקריבים בפומבי, לא כמה פעמים ביום אנחנו אומרים “אני עושה הכול בשבילך”, אלא איזה אדם עומד מולם כשהם חוזרים הביתה עם כישלון, פחד, שתיקה, כאב, ציון לא מספיק טוב, או מבט שאומר הכול בלי לומר כלום.
אפשר להיות הורה שנמצא שם 24/7. להכין ארוחות חמות, לקפל כביסה לפי צבעים, להסיע לחוגים, לדעת בדיוק מתי יש מבחן במדעים, ובכל זאת לא לראות את הילד. אפשר להיות נוכח פיזית ולחנוק רגשית. אפשר להיות שם כל הזמן, אבל ללחוץ, לדרוש, להקטין, לא לכבד, ולחנך בשיטת המקל, הגזר והאשמה.
אפשר להגיד לילד: קיבלת 98? למה לא 100.
אפשר להגיד לו: אני הרי כאן בשבילך מסביב לשעון, אז עכשיו תספק תוצאות.
אפשר להפוך אהבה לעסקה, נוכחות לחשבונית, ודאגה לאמצעי גבייה. הנה, בישלתי. הנה, הסעתי. הנה, ויתרתי. עכשיו תהיה מצטיין, מנומס, מוצלח, רגוע, ייצוגי, ושלא תעשה לי בושות.
ואפשר גם להיות הורה עם קריירה, עם אלף מטפלות, עם לו”ז חסר רחמים ורגשות אשם שמנוהלים כמו תקציב שנתי של משרד ממשלתי כושל, ועדיין לגדל ילד שמרגיש שרואים אותו. לא כי את שם בכל רגע, אלא כי כשאת שם, את באמת שם. לא עם חצי עין בטלפון וחצי אוזן במייל, לא עם תשובה אוטומטית של “יופי מאמי”, אלא עם מבט. עם שאלה. עם עניין אמיתי. עם היכולת לשמוע גם את מה שלא נאמר.
אני רוצה להאמין שלהיות הורה זה לפני הכול לראות את הילדים. באמת לראות. לא את הציונים שלהם, לא את ההישגים, לא את מה שהם יכולים להיות כדי שאנחנו נרגיש שהצלחנו, אלא אותם. לפעמים מבריקים, לפעמים עצלנים, לפעמים נדיבים, לפעמים בלתי נסבלים, לפעמים רכים עד כאב, ולפעמים פשוט ילדים שמנסים להבין איך חיים בעולם שמבוגרים בנו בצורה די מטופשת.
כן, צריך להציב גבולות. ילדים בלי גבולות הם לא חופשיים, הם נטושים עם יחסי ציבור טובים. אבל גבול הוא לא השפלה. גבול הוא לא צעקה שמתחפשת לחינוך. גבול הוא לא ריסוק אישיות קטן באמצע המטבח בשם הערכים. גבול אמיתי אומר: אני כאן, אני המבוגר, אני לא מפחד מהכעס שלך, אני לא מתפרק מהעצבים שלך, ואני גם לא נותן לך להרוס את עצמך רק כי כרגע נוח לי יותר לעצום עיניים.
אבל באותה נשימה, להיות הורה זה להפוך את העולם כשמישהו פוגע בילד שלך. לא להפוך למפלצת חסרת פרופורציות בכל פעם שמורה מעירה לו, כי גם זה לא חינוך, זה מופע אימה עם תיק צד. אלא לדעת מתי לעמוד מאחוריו כמו קיר בטון. לדעת מתי הוא לא “מפונק”, לא “רגיש מדי”, לא “מחפש תשומת לב”, אלא ילד שנפגע וצריך שמישהו מבוגר יאמין לו לפני שהוא מתחיל להסביר לו למה הוא מגזים.
להיות הורה זה למצוא זמן איכות גם כשהחיים אוכלים אותך בלי מלח. שביל ונחל, ערב בקולנוע, נסיעה באוטו עם מוזיקה גרועה שהוא בוחר ואת סובלת בשקט, קפה ושוקו, המבורגר באמצע יום מטורף. זמן איכות לא חייב להיראות כמו פרסומת. הוא רק צריך להיות זמן שבו הילד מרגיש שאף אחד לא ממהר לסיים אותו.
ולהיות הורה זה לפרגן גם כשהם נכשלים. אולי בעיקר כשהם נכשלים. כי מי אמר שכישלון הוא דבר רע? ביפן יש אמנות עתיקה בשם קינצוגי, שבה לא זורקים כלי שנשבר, אלא מחברים את השברים שלו בזהב. לא מסתירים את הסדקים, להפך, הופכים אותם לחלק מהיופי של הדבר. לא אומרים לכלי: חבל, היית מושלם לפני שנשברת. אומרים לו: נשברת, ועכשיו נראה איך הופכים את השבר שלך לסיפור, לא לבושה. הייתי רוצה שילדים יגדלו ככה. בלי פחד מכל סדק. עם ידיעה שגם כשהם טועים, גם כשהם נופלים, גם כשהם לא עומדים בציפייה המופרכת להיות גרסה משופרת שלנו, הם עדיין ראויים לזהב.
כי זו עוד מחלה הורית נפוצה ומכובדת מאוד: להגשים את עצמנו דרך הילדים. הילד לא הספיק להיוולד וכבר יש לו תפקיד. הוא יהיה רופא כי אבא לא התקבל. הוא יהיה פסנתרן כי אמא ויתרה. הוא יהיה ספורטאי כי סבא בטוח שיש במשפחה גנים אולימפיים. כלומר, הוא יהיה הכול, חוץ מעצמו.
ילדים לא נולדו כדי לסגור לנו חשבונות עם החיים. הם לא תוכנית תיקון. הם לא קורות החיים שלנו עם נעליים במידה קטנה. הם בני אדם. מעצבנים לעיתים, יקרים תמיד, בלתי צפויים לחלוטין, ובעלי זכות בסיסית אחת שאנחנו נוטים לשכוח מרוב אהבה: הזכות להיות מי שהם.
ואולי הכי חשוב, זה לכבד אותם. גם כשהם בגיל ההתבגרות ומדברים אלייך כאילו את נציגת שירות של חברה שהם לא מרוצים ממנה. לכבד אותם לא אומר לוותר להם. זה אומר לזכור שהם לא רכוש, לא פרויקט, לא שלוחה רגשית שלנו, ולא קהל שבוי להרצאות על “כשאני הייתי בגילך”.
לשאול “איך היה בבית הספר” לא מתוך חובה הורית עייפה, אלא כי באמת מעניין אותנו. ולא להיעלב כשהתשובה היא “בסדר”. לפעמים ה”בסדר” הזה הוא קיר. לפעמים הוא דלת. לפעמים הוא הזמנה עדינה להישאר קרוב בלי לחפור.
ובעיניי, גם בדיקת טלפון, כשהיא נעשית בשיחה, במידה, מתוך אחריות ולא מתוך רצון לשלוט, מסמלת הרבה יותר אהבה מעוד זוג סניקרס של אייר ג’ורדן. זה פחות פוטוגני, נכון. אי אפשר להעלות לסטורי “היום בדקתי שהילד שלי לא נשאב למקום מסוכן ברשת”. אבל זו הורות. לא תמיד יפה, לא תמיד נעימה, כמעט תמיד לא מתגמלת בזמן אמת.
אז כן, אולי אני לא אמא אידיאלית. אולי אני לא מכינה ארוחות גורמה בצהריים. אולי אני עונה למיילים בשעות לא הגיוניות. אולי אני שוכחת דברים, מתעצבנת, מתנצלת, עושה פאדיחות, ולעיתים גם אומרת את הדבר הלא נכון בדיוק ברגע הלא נכון.
אבל אני רוצה להאמין שאני רואה אותם. לפחות משתדלת. רואה כשהם שותקים אחרת. רואה כשהחיוך שלהם לא מגיע עד העיניים. רואה כשהם צריכים חיבוק ולא חקירה. רואה כשהם צריכים שאעזוב אותם בשקט, אבל לא יותר מדי. רואה שהם לא נולדו כדי להוכיח שום דבר עליי.
ובעולם שבו כולם מדברים על הורות, על שיטות, גבולות, מסכים, הישגים, קריירה, נוכחות, אשמה והגשמה עצמית, נדמה לי שהגיע הזמן לדבר שוב על ילדים. לא כעל תוצרים. לא כעל מדדים. לא כעל פרויקט חיים עם תיק עבודות. אלא כעל אנשים, קטנים וגדולים, שצריכים לדעת דבר אחד בסיסי: גם כשאנחנו עסוקים, גם כשאנחנו עייפים, גם כשאנחנו לא מושלמים, יש מישהו בעולם שרואה אותם באמת.
