מאת גלינה סמית
כשהפצת סרטונים אינטימיים מוצגת כ"מעשה צדק" ונשים מובילות את מסע ההלקאה נגד נשים אחרות – הגיע הזמן לשאול: מי כאן באמת האשם? ומה זה אומר על מקומן של נשים בחברה הישראלית?
השבוע שוב התוודענו לאמת המכוערת ביותר בחברה שלנו: לא הגברים בלבד הם שמובילים את הדיכוי, אלא לעיתים קרובות – הנשים עצמן. לא די בכך שנשים הופכות שוב ושוב לשעירות לעזאזל בכל הנוגע למערכות יחסים ולנאמנות זוגית, אלא שהן גם מוצאות את עצמן מול חומת לעג ואלימות מילולית – דווקא מצד נשים אחרות.
אין כל הפתעה בכך שגברים מיהרו להתנפל על הנשים שצולמו בסרטונים, אך ההלם האמיתי טמון בכך שנשים רבות הצטרפו בשקיקה למצעד הבושה הזה, מתחרות זו בזו על הכינוי המשפיל ביותר, על הקללה החריפה ביותר. לא המאמן, לא המפיץ, לא מי שביצע כאן עבירה פלילית – אלא דווקא הנשים שנפלו קורבן להפרה מחפירה של פרטיותן, הן אלו שנרמסו עד עפר.
במקום צדק – נקמה. במקום חמלה – שנאה.
הבה נשים דברים על דיוקם:
✔️ הפצת סרטונים בעלי אופי מיני היא עבירה פלילית חמורה, שדינה מאסר.
✔️ חדירה לפרטיות אינה "מעשה צדק", אלא אלימות דיגיטלית מהסוג המכוער ביותר.
✔️ אישה אינה רכוש של איש. בגידה היא עניין זוגי פרטי – לא חטא חברתי המחייב סקילה פומבית.
הטרגדיה האמיתית אינה רק בפריצה למצלמות או בהפצת הסרטונים, אלא במנגנון החברתי שממשיך להצדיק את רמיסתן של נשים, תוך הצגתו של גבר "כקורבן נצחי" . כי אם יש דבר אחד שאינו משתנה בחברה הישראלית, הרי זה התיאבון האכזרי להשפיל ולהעניש נשים – לעולם לא גברים.
נשים נגד נשים: למה אנחנו מתעקשות להיות הסוהרות של עצמנו?
כמה נוח זה להאשים רק את הנשים. כמה קל להעמיד אותן לדין ציבורי, לחגוג על גבן את מוסריותנו המעוותת, ולהרגיש טהורים יותר כשהן נשרפות על מזבח השיימינג. אבל אם נשים עצמן לא יפסיקו לקחת חלק פעיל בהשתקת והשפלת נשים אחרות – איך נוכל לצפות מהחברה להשתנות?
אם אנחנו, הנשים, לא נעמוד לצד מי שזכויותיהן נרמסו – לא משנה באיזה הקשר – אנחנו נמשיך להנציח את מעמדנו כנחותות. נמשיך להיות חשופות לטרף. נמשיך לאפשר את הדינמיקה בה גבר תמיד יזכה להבנה, ואישה תמיד תזכה לחרפה.
הקרב האמיתי הוא לא רק נגד אותם גברים שהפיצו, אלא נגד כל אישה שהייתה מוכנה להשתתף במסע הציד הזה. כי יום יבוא, והאש הזאת תבער גם אצלך. והשאלה היא – האם תהיי לבד?
