בשבעה באוקטובר כבר היה ברור שמתרחש אירוע חמור שמחולל מציאות אחרת. המילה מלחמה עדיין לא נאמרה, אך האוויר היה רווי בתחושת חירום. בעלי שלף מהמחסן תיק ישן ומאובק, ארז בשקט ובמהירות, וברגע שהחייגן צלצל הוא כבר היה בדרכו לרכב, יוצא לקרב שידענו היטב עד כמה הוא מוצדק.
ההיעדרות שנמשכה ימים התארכה לשבועות ולחודשים. מדי פעם הוא שב הביתה, מאובק ועייף, עם זיפים וחיוך קטן שניסה להסתיר את מה שעבר עליו. איני יודעת אם היה חוזר, ואם כן – מי היה האדם שיחזור אליי. הפחד והחרדה הפכו לחלק מהיום־יום. בראש כתבתי שוב ושוב הספדים שלא נכתבו על הנייר, נפרדתי ממנו בחלומות, והמתנתי לצלצול טלפון, להודעה, או לדפיקה בדלת.
לבסוף היה לי המזל לראות אותו שב בריא בגופו ובנפשו. אך רבים אחרים לא זכו לכך. הם שבו פצועים, לעיתים קשות, עם מציאות חדשה שמחייבת התמודדות יומיומית.
החברה הישראלית יודעת להעניק לפצועים מקום בחדשות וביוזמות אזרחיות מרגשות. ובכל זאת, במקומות שבהם המדינה אמורה להוביל ולתמוך, נותר לא פעם חלל. את החלל הזה ממלאים יחידים ועמותות הפועלים במסירות. החברות המסחריות, שלהן כוח תקשורת והשפעה עצומים, נוטות להישאר בצד. הן תורמות ומשתתפות בפרויקטים שונים, אך מסיבה כלשהי בוחרות לעיתים להשאיר את הפצועים מחוץ למסך.
אל תוך החלל הזה נכנסה רנואר, שבחרה ביוזמה חברתית רחבת היקף. יחד עם אלון קמינר, יזם חברתי שנפצע קשה במלחמת חרבות ברזל, נולדה סדרת הרשת "בכל מקום". הסדרה מלווה פצועי מלחמה בתהליך השיקום והחזרה לחיים, ומציבה אותם במרכז השיח הציבורי. היא נועדה להבהיר כי פצועי המלחמה הם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ראויים לנראות, להכרה ולכבוד.
באירוע ההשקה שנערך בשבוע שעבר הוקרן הפרק הראשון. האולם היה מלא בחיילים וחיילות, בני משפחותיהם, אנשי תקשורת, משפיענים ודמויות בולטות שבאו לתמוך, לצחוק, להתרגש ולבכות יחד עם המשתתפים. החיבור בין הנוכחים היה מיידי, והמסר היה חד – הפצועים כאן, הם חלק מהסיפור שלנו, והם לא שקופים.
המהלך של רנואר אינו מחווה חד פעמית. החברה ממשיכה ללוות את הפצועים, מעניקה להם במה וחשיפה, ומחזקת את שילובם בחברה. זהו צעד בעל משמעות עמוקה, שממחיש כיצד מותג אופנה יכול להפוך לגורם חברתי פעיל ומשפיע.
אחרי חודשים של חרדה אישית, אני רואה ביוזמות כאלה את הדרך להמשיך. הן אינן מעלימות את הכאב, אך מעניקות לו נוכחות לגיטימית והופכות אותו לשיחה משותפת. זו לא רק שאלה של אופנה, אלא של אחריות חברתית ושל הכרה בחוב שלנו כלפי מי שנפצעו כדי להגן על חיינו.
טרומפלדור אמר פעם כי טוב למות בעד ארצנו. אם יורשה לי, חשוב לא פחות לחיות למען ארצנו – ובכבוד.
