מאהב אירי, בעל וולשי וחולשה בלתי נסלחת לסקוטים

טרם החלטתי אם לבי נתון לוויסקי הסקוטי או לזה האירי. בעלי, למרבה הסיבוך הגאוגרפי, ממוצא וולשי, וגם לוויילס מתברר שיש מה לומר בנושא. בינתיים, Glendalough Double Barrel הצליח לעורר בי חיבה בלתי מסויגת לאירלנד, תשוקה עזה לאזור האגמים שלה וכמה תהיות על מקומו של הוויסקי בחייה של אישה בעלת טעם מפותח ודעות מוצקות.

מישהו מוכרח לערוך מחקר מקיף בשאלה אם נשים מעדיפות וויסקי אירי או סקוטי. מחקר רציני, כמובן, כזה שיכלול מדגם מייצג, טעימות עיוורות, השוואה בין אזורי ייצור ותקציב שיאפשר לחוקרות להתמסר למלאכתן בתנאים הולמים. אני מוכנה להעמיד את עצמי לרשות המדע. בתנאי שהמחקר לא יסתיים בשאלון מקוון ובשובר הנחה.

סקוטלנד תמיד הצטיירה בעיניי כמולדתם של גברים בטוויד, אחוזות אבן, מזג אוויר קודר ואנשים שמייחסים לארומת כבול חשיבות השמורה בדרך כלל להחלטות הרות גורל. האירלנדים, לעומתם, נראים כמי שהשכילו להתמודד עם תנאי אקלים דומים באמצעות חוש הומור מפותח ומידה מבורכת של חוסר רצינות.

אני מחבבת את שתי הגישות. אם כי, בהינתן האפשרות, אעדיף את זו שמלווה במעט פחות הרצאות.

אירלנד ממילא מככבת כבר שנים ברשימת החלומות שלי. לא דבלין דווקא, אף שאין לי כל התנגדות לפאב משובח בבירה, אלא האזור הכפרי, על גבעותיו הירוקות, אגמיו, דרכיו המתפתלות ובתי האבן שנראים כאילו מישהו תכנן אותם במיוחד עבור נשים שמאסו ברעש העירוני.

אני מדמיינת מלון בוטיק קטן, רצוי יקר במידה בלתי סבירה, חלון המשקיף אל אגם, אח בוערת ומזג אוויר שמצדיק את עצם קיומו של מעיל קשמיר. ארוחת ערב ארוכה, שיחה טובה וכוס וויסקי ראויה. בלי סדנת מיינדפולנס, בלי מסע לגילוי עצמי ובלי מדריך מקומי שיתעקש להסביר לי כיצד נראים החיים האותנטיים.
את האותנטיות אני מעדיפה לקבל בכוס.

עד שאגשים את התוכנית, הגיע אליי Glendalough Double Barrel, וויסקי אירי הקרוי על שמו של גלנדלו, עמק שני האגמים במחוז ויקלו, מדרום לדבלין. אזור של אגמים קרחוניים, יערות, הרים ושרידי מנזר עתיק, שנופיו מצליחים לעורר געגוע גם אצל מי שטרם ביקרה בו. מבחינתי, זו כבר התחלה מבטיחה.

מאחורי הבקבוק עומדת מזקקת Glendalough, המציעה פרשנות עכשווית למסורת הוויסקי האירית. ה־Double Barrel הוא וויסקי מסוג Single Grain, שתחילת התיישנותו בחביות עץ אלון אמריקאי ששימשו בעבר לבורבון, והמשכה בתקופת גימור בחביות אולורוסו ממונטילה שבספרד.

שתי חביות, שתי מסורות ושלוש מדינות המעורבות בתוצאה. שיתוף פעולה בינלאומי מוצלח להפליא, בעיקר משום שאיש אינו נדרש לשאת נאום.

החביות האמריקאיות מעניקות לו תווים של וניל, קרמל ומתיקות מעודנת, ואילו החביות הספרדיות מעמיקות את אופיו הפירותי ומוסיפות רבדים של תבלינים ופירות יבשים. בארומה מתגלים דובדבנים, תאנים, צימוקים ואגוז מוסקט. בחך מופיעים דבש, טופי, סוכר חום ופלפל, והסיומת נושאת עמה רמזים לג'ינג'ר ולשקדים.

התוצאה היא וויסקי עשיר, בעל מתיקות מאוזנת ואופי שאינו מתאמץ להרשים באמצעות חספוס מיותר. הוא אינו זקוק לעשן סמיך, לתווית מתיימרת או לאגדה משפחתית המשתרעת על פני שבעה דורות כדי להצדיק את מקומו על המדף.

גם ההכרה המקצועית אינה מבוטלת. הוויסקי זכה להערכה בתחרויות אלכוהול בינלאומיות, ובמחיר מומלץ של 159 שקלים הוא מציע אפשרות מעניינת לחובבות ולחובבי וויסקי המבקשים מורכבות מבלי להידרש להוצאה שמחייבת דיון משפחתי.

כאן ראוי להתעכב על תפיסה מיושנת במיוחד: ההנחה שנשים זקוקות למשקאות קלים, מתוקים או מעודנים, בעוד שוויסקי הוא עניין לגברים שיודעים לזהות את שנת הייצור של החבית באמצעות הרחה ממושכת ומבט חמור סבר.

מעולם לא הבנתי מדוע גבר שמזמין וויסקי נחשב לבעל טעם, ואילו אישה שמזמינה אותו מעוררת התעניינות אנתרופולוגית. נדמה שחלק מהגברים עדיין מתקשים להשלים עם האפשרות שאישה מסוגלת להבחין בין וויסקי טוב לגרוע בלי להיוועץ בהם תחילה.

ואם כבר נדרש מחקר, הייתי שמחה לבדוק כמה נשים היו בוחרות בוויסקי לעיתים קרובות יותר אלמלא נאלצו להקשיב להרצאה של עשרים דקות על ההבדלים בין סינגל מאלט לסינגל גריין.

באשר לאופן השתייה, אני מאמינה בחירות אישית. נקי, בתוספת כמה טיפות מים או עם קרח. מי שסבור שקוביית קרח היא פגיעה אנושה במסורת בת מאות שנים, מוזמן לנסח מכתב מחאה למזקקה. רצוי באנגלית תקנית.

עם זאת, ראוי לנהוג במתינות. בכל זאת, אין כל סיבה להפוך ערב של וויסקי טוב למסע לילי בעקבות הלפרקונים, בניסיון לאתר את קצה הקשת ואת סיר הזהב המובטח. בהיכרותי עם מחירי המלונות באירלנד, ספק אם גם המטמון יספיק לכיסוי החשבון.

נותרה אפוא שאלת הנאמנות הלאומית.

לסקוטים מסורת מפוארת של וויסקי, על סגנונותיו המגוונים, החל בביטויים אלגנטיים ופירותיים ועד לאלה המעושנים והכבוליים, שאוהדיהם נוהגים לדבר עליהם ביראת קודש השמורה בדרך כלל ליצירות אמנות. לאירים מסורת עתיקה לא פחות, עם מגוון ביטויים שאחדים מהם מצטיינים ברכות ובנגישות, מבלי לוותר על עומק ומורכבות.

אני מסרבת להכריע ביניהם על סמך דעות קדומות. הכרעה כזאת מחייבת עבודת שטח יסודית, רצוי בשתי המדינות, ועל חשבון גוף מחקר בעל משאבים ראויים.

See Also

אלא שבעלי ממוצא וולשי, וכאן העניינים מסתבכים. מתברר שגם בוויילס מייצרים וויסקי, ואף עושים זאת בהצלחה לא מבוטלת. מזקקת Penderyn, למשל, השיבה את ייצור הוויסקי המסחרי לוויילס בראשית המאה הנוכחית, ומאז התפתחה בה תעשייה שבהחלט ראויה להתייחסות.

כעת אני ניצבת בפני דילמה משולשת. סקוטלנד, אירלנד או ויילס. שלוש ארצות, מסורות שונות ובעל אחד שעלול להתייחס להעדפה האירית שלי כאל עלבון משפחתי.

למזלי, אין לי שום כוונה להפוך את בחירת הוויסקי להצהרת נאמנות.

בינתיים Glendalough Double Barrel העניק לי סיבה נוספת להתאהב באירלנד עוד בטרם דרכה בה כף רגלי. לא בשל הבטחות מופרכות לחוויה משנת חיים, אלא בזכות עבודת חביות מעניינת, פרופיל טעמים עשיר ומחיר שאינו מבקש ממני לממן את שיפוץ המזקקה.

אחרי הכול, וויסקי טוב אינו זקוק למניפסט. הוא זקוק לחומרי גלם ראויים, למלאכה מדויקת, לזמן ולמי שיודעת להעריך את התוצאה.

טרם החלטתי אם אני בחורה של סקוטלנד או אירלנד. ויילס עדיין מועמדת, מטעמים משפחתיים. אבל דבר אחד כבר הוכרע: את הוויסקי שלי אני בוחרת בעצמי.

ואם בעלי הוולשי מעוניין להשפיע על ההחלטה, מוטב שיזמין את כרטיסי הטיסה.


Glendalough Double Barrel Irish Whiskey
Single Grain Irish Whiskey | 42% אלכוהול
מחיר מומלץ לצרכן: 159 ₪
יבוא לישראל: א.ג.ת.ד.

אזהרה: צריכה מופרזת של אלכוהול מסכנת חיים ומזיקה לבריאות!

View Comments (0)

Leave a Reply

דילוג לתוכן