מכירים את הימים האלה שבהם שום דבר לא ממש קורס, ובכל זאת הכול מצליח להתנהל כמו אסון קטן ומתמשך?
הקפה אינו חזק דיו, רמת המיקוד שואפת לאפס, כל שיחה תמימה מידרדרת לעימות דיפלומטי וכולם מעצבנים אותך. לא רק האנשים המעצבנים מטבעם, אלא גם החביבים, המנומסים ואלה שבסך הכול ביקשו לדעת מה שלומך. ביום כזה, אפילו סימן שאלה בסוף הודעה עלול להיתפס כהתגרות מכוונת.
לקראת הערב חיכתה לי משימת סיקור בבית קפה חדש באשדוד. לא רציתי ללכת. למעשה, כל תא בגופי ניסה להגיש התנגדות מנומקת, אבל בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי לסרב בלי להמציא אשפוז פתאומי או מעבר דחוף למדינה שאין עמה הסכמי הסגרה.
אז נסענו.
שעה וחצי של פקקים העניקה לי די זמן להרהר בבחירות שעשיתי בחיים, במקצוע העיתונות ובשאלה מדוע אנשים ממשיכים לפתוח בתי קפה כאילו טרם הומצאו בעולם מספיק מקומות המגישים ביצה עלומה על לחם במחיר של טיפול רגשי.
כשהגענו, התברר כי ההבטחות היו נדיבות בהרבה מן הביצוע. המקום היה, בניסוח העדין ביותר שמאפשרת האתיקה העיתונאית, פשוט זוועה. לא זוועה ציורית שאפשר להפוך לאנקדוטה משעשעת, אלא זוועה אפורה, עייפה ומיותרת. מהסוג שגורם לך להביט בצלחת ולתהות איזו שרשרת של החלטות אומללות הובילה את כל הנוכחים אל הרגע הזה.
כיאה לעיתונאית אמיתית, ביקשתי חשבון. אני לא אוכלת בחינם, ודאי לא כשהאוכל רע. גם ליושרה מקצועית מגיעים גבולות, אבל לפחות היא אינה אמורה להגיע עם קינוח על חשבון הבית.
שילמתי ועזבתי את המקום עם פרצוף תחת מפואר, מן הסוג שאינו זקוק לפילטר, לתאורה או להסבר.
בן זוגי האהוב ואני יצאנו אל הערב האשדודי רעבים, עצבניים ועייפים. מצבנו הזוגי היה יציב, אך לא הייתי ממליצה לאיש לשאול באותו רגע היכן אנחנו רוצים לאכול. שנינו נזקקנו בדחיפות למזון שיצליח לשפר את מצב הרוח בלי לדרוש מאיתנו נשימות עמוקות, הכרת תודה או שיחה על רגשות.
ואז חשבנו על פטרה.
המסעדה הגיאורגית הוותיקה שוכנת על קו הים בחוף הקשתות באשדוד, מוקפת בצמחייה ומשלבת בין מאפים ותבשילים גיאורגיים לבין דגים, פירות ים ובשרים. את הבצקים מכינים במקום ואופים בתנור אבן, כפי שבצק ראוי מצפה שיתייחסו אליו.
הגענו בתקווה לטוב.
בכל זאת, ערב קיץ עמוס, ללא הזמנה ועם מעט מאוד אמונה שנותרה לנו בענף ההסעדה. בשלב הזה הסתפקנו באפשרות למצוא שולחן, לאכול ולא לשנוא אף אחד במשך ארבעים דקות רצופות.
והיה טוב.
ליתר דיוק, נמצא שולחן אחד אחרון. שולחן יחיד, כמעט מיתולוגי, שהמתין כנראה במיוחד לשני אנשים שאיבדו אמון בענף המסעדנות ובמין האנושי כולו.
גם השירות היה שם. לא במובן המקובל כיום, שבו מלצר מבחין בקיומך לאחר שסיימת לגדל זקן, אלא שירות אמיתי: קשוב, יעיל, נעים ומדויק. איש לא ניסה להיות החבר הכי טוב שלנו, איש לא הקריא את התפריט כאילו מדובר בפרק אבוד של התנ״ך, ואיש לא גרם לנו להרגיש שקבלת מפית היא הטבה השמורה ללקוחות פרימיום.
שירות שרבים בענף יכולים ללמוד ממנו. רצוי עם מחברת פתוחה ובלי להפריע.
לא הזמנו הרבה. בכל זאת, השעה הייתה כבר אחרי שמונה בערב ואנחנו כמעט מזדקנים. בגיל מסוים ארוחת ערב כבדה מפסיקה להיות בילוי והופכת לפרויקט תשתית המחייב תכנון מוקדם, חלון התאוששות ולוח זמנים פנוי למחרת.
בחרנו בסלט ירקות גיאורגי, בחצ׳פורי פפרוני ובשיפוד אנטריקוט מבקר מקומי מרמת הגולן שעבר יישון.
הסלט הגיע ראשון: עגבניות, מלפפונים ובצל בחיתוך גס, עם פטרוזיליה, חומץ ופלפל ירוק חריף. מנה פשוטה לכאורה, ביטוי שכבר גרם ללא מעט מטבחים להתרשל מתוך ביטחון שהציבור לא יבחין. בפטרה דווקא מבחינים בפרטים. הירקות היו טריים, התיבול חד והחריפות מדויקת. לא מופע פירוטכני ולא ערימת עלים שמתחזה לאישיות, אלא סלט שיודע בדיוק מה תפקידו ומבצע אותו בלי נאום קבלה.
אחריו הגיע חצ׳פורי הפפרוני: בצק גיאורגי שנאפה בתנור אבן, גבינות בנדיבות ופפרוני מעל. זו אינה מנה שמבקשת את אישורו של התזונאי, וגם אינה מתנצלת על כך. הבצק היה פריך במקום הנכון, רך במקום הנכון ומסוכן בדיוק במידה שגורמת לאדם בוגר לומר לעצמו שייקח רק עוד חתיכה אחת, ואז לגלות שהגיאומטריה של המאפה השתנתה באופן מסתורי.
ואז הוגש שיפוד האנטריקוט.
הרמנו גבה כשגילינו שהוא הגיע בלי סכין סטייק. אחרי הכול, מסעדות אוהבות להגיש לצד נתח בשר סכין משוננת ומאיימת, כאילו הסועד עומד לצאת לקרב ולא לאכול ארוחת ערב.
אלא שכאן לא נדרשה סכין סטייק.
חברים, הבשר פשוט לא היה זקוק לה.
מגע קל של הסכין הרגילה הספיק כדי לפרק את הנתחים. האנטריקוט היה רך עד כדי חוסר נימוס, עסיסי, מיושן היטב ועשוי בדיוק במידה שביקשנו. הביטוי „נמס בפה” עבר לאורך השנים התעללות קשה בידי יחצנים, תפריטים ויוצרי תוכן, אבל במקרה הזה אין מנוס ממנו: הבשר היה חמאה.
לא חמאה כמטפורה קולינרית שחוקה, אלא חמאה במובן כמעט מכני. הסכין נגעה בו בעיקר מטעמי טקס, לא מתוך צורך ממשי.
לאט לאט התרכך גם פרצוף התחת. העצבים נסוגו, הרעב נעלם והאנושות שבה להיראות כמו ניסוי שאולי בכל זאת שווה להמשיך בו. אפילו הפקקים בדרך חזרה נראו מעט פחות אישיים.
פטרה לא קיבלה אותנו כחלק מסיקור, לא ידעה שאנחנו מגיעים ולא נדרשה להרשים איש. הזמנו, אכלנו ושילמנו כמו כל זוג רעב שנקלע אליה בשעת ערב. אולי משום כך החוויה הייתה טובה כל כך. בלי יחסי ציבור, בלי הבטחות מנופחות ובלי ניסיון לשכנע אותנו שמלפפון הוא „מסע בין מרקמים”.
רק אוכל טוב, שירות מצוין ושולחן אחד שהתפנה ברגע הנכון.
אוכל אינו פותר בעיות, כמובן. הוא אינו משפר את רמת המיקוד, מעלים פקקים או הופך אנשים לפחות מעצבנים. אבל חצ׳פורי ראוי ושיפוד אנטריקוט שאינו זקוק אפילו לסכין סטייק מסוגלים להזכיר שגם ביום מחורבן במיוחד, לפעמים די בהחלטה אחת טובה כדי להציל את הערב.
והיה טוב. טוב מאוד, למעשה.
