רגע לפני מופע הבכורה של סתיו סטרוז בוטרוס "מרחבים" במסגרת פסטיבל ת"א דאנס
פגשנו את סתיו לראיון קצר, על שורשים, מלחמה, נשיות ופולקלור.
בפולקלור הגאורגי, האישה בריקוד מאוד חיננית או כפי שאת קוראת לה ברבורית, יחד עם זאת דווקא בפולקלור האישה הגאורגית מאוד חזקה ואיתנה.
איך את מצליחה להביא את כוחה במופע שלך?
בריקודי הפולקלור ישנה הפרדה מגדרית ברורה בין תפקידי הנשים והגברים, למעט משפטים תנועתיים שמבוצעים ע״י נשים וגברים. האיכות הברבוריות כמו שאני רואה אותה, היא אחת משלל איכויות שאני לומדת ונחשפת אליהן, אני לא תופסת את זה כחוזק או חולשה אלה כשפה מאופיינת של כל מגדר, ארסנל תנועות מובהק. נוכחות האישה בתרבות הגאורגית מורכבת ויחודית שמושכת אותי להעמיק ולשלב בעבודותי, דמויות נשיות משפיעות כמו המלכה הגיאורגית תמר, נוכחות בדימויים בעבודותי.
אני שואפת להביע בכוראוגרפיה איכויות של עדינות ורוך לצד רקיעות רגליים, עבודת קפיצות שדורשות עוצמה וחוזק והן מגיעות בעיקרן מכראוגרפיה נשית של ריקודי הפולקלור מאיזורי רוסיה, אוקראינה, גאורגיה וארמניה. בעבודה נוכחות האישה היא כמצפן מכוון פיזית ורגשית ומכאן כוחה.
במופע שלך את מציגה את "האחרי המלחמה", יחד עם זאת "האחרי" הרבה יותר קשה ומפחיד מהמלחמה, למה בחרת בנושא כל כך קשה ודי שנוי במחלוקת.
החיים והיצירה הם אחד, היצירה מוטענת מהאירועים שאני חווה בחיי היום יום, הם משפיעים על הגוף, תחושת הזמן, מצב הרוח והמרחב היצירתי. אני מכוונת לכך שתהליך היצירה יתחיל עם התרחשות מסוימת שמגיעה ממציאות חיי, אכפת לי ממנה ויש צורך מיידי להיכנס ולבדוק את זה בסטודיו ולא כניסה למרחב נטרלי. ״אחרי המלחמה״ זהו מצב קיומי בסיסי שמלווה אותנו באינטנסיוביות בכאן ועכשיו ובמהלך ההיסטוריה ויש לו השלכות מורכבות וארוכות בדרכי ההחלמה ממנו, טראומות לא מדוברות. אני שואפת לתעד את אפקט המלחמה ביצירותיי ולהשמיע את קולם של סיפורים מושתקים.
את טוענת שאת משתדלת ללמוד מהפולקלור והריקוד בלי להעביר ביקורת, האם בכל מקרה את מוצאת מקום לביקורת?
שנת 2021 הייתה השנה בה התחלתי לעסוק בחומרי הפולקלור והקולנוע מהם אני שואבת השראה לעבודותי, החומרים הפיזיים שנחשפתי אליהם קרו בהדרגה והתרחבו ככל שספגתי עוד ועוד אינפורמציה. בהתחלה כן הייתה ביקורת על המקום הפיזי מכיוון שאני מגיעה מהמחול העכשווי בו האישה רוקדת על הריצפה, עובדת בקירבה עם גופים נוספים, מבצעת הרמות, ובפולקלור התנועות הנשיות גבוהות בעיקר בעמידה, מאופקות וכמעט ללא מגע עם גופים נוספים. המקום הביקורתי היה מכשול שאותו הייתי צריכה לעבור, הוא היה יכול לצמצם את תהליך הלמידה שלי ויכול להיות שלא הייתי נחשפת לעושר אותו גיליתי לאחר שהבנתי שהביקורת היא מעצור לתרבות שאני עדיין לא מכירה. זה לא שאני בעד שלא תיהיה ביקורת מכיוון שהיא חשובה להתקדמות אבל בשלב בו הייתי לא היה נכון להיכנס למקום הזה מכיוון שהיו חסרים לי כלים להבנה מלאה של תרבויות המזרח. אני מעדיפה לעבוד ממקום שמגיב ולא מטיף מוסר. התגובה בעבודתי מגיעה דרך ניסיונות פיזים שמאפשרים מפגש בין חומרים מתרבויות שונות, קולוז׳ים תרבותיים, סוג של מלכת תפירה.
בחלקים מסוימים במופע המופע מתקיים ללא מוזיקה, רק קולות הגוף, איזה קול את רוצה שיחווה הצופה.
ריקודי הפולקלור מוסיקליים מאוד, נרקדים לצד מוסיקה מתחילת העבודה עד סופה, יש הלימה מלאה בין התנועה למוסיקה. במופע רציתי להאזין לגוף, למוסיקה שהוא מייצר, לדוגמא בריקודי הרקיעות ישנה שירה שלמה של הגוף, הרגליים המקישות על הריצפה, הנשימה אינטנסיבית. השקט מאפשר ריכוז והתמעטות עם החומר הגולמי, אין מה שיעטוף וילווה, זה רק הגוף, המבנה הכוריאוגרפי והקהל.
עם איזו הרגשה את רוצה שהקהל יצא מהמופע?
אני מקווה שהקהל יצא עם תחושה של עדינות ותקווה מתוך עיסוק בנושאים כבדים אלו. אני מאמינה מאוד בבני האדם ואיכויות המהפכניות שלנו כשאנחנו בסולידריות. הייתי רוצה שהקהל ידע שיש לו שותפים נוספים שחולקים איתו את חוויות החיים וההסכמה לבטא אותם בקול ובתנועה, לשתף בכדי להגיע למקום של נחמה.
המחול המודרני לא פעם משתמש בפולקלור ליצירה, האם לפי דעתך עוד יבוא יום ונחשף לפולקלור מודרני או שמחול מודרני לעולם יהיה שייך לאסכולה הגבוהה של אמנות הבמה ולאו דווקא העממית.
הפולקלור נוצר ונרקד לרוב בכפרים, בחגיגות, נועד לאחד את העם, לדאוג למורל, ביטא בסיס לאומי, נועד להפגיש אנשים, אני חושבת שהנוכחות של פולקלור בצורתו המסורתית אכן נשאר מופרד לפחות בארץ מהמחול העכשווי, יש איזורים שהמחול המסורתי חלק מרכזי בתרבות והמחול העכשווי הוא מקום חדש שלא מקבל נוכחות בבמות מרכזיות. אני נחשפת יותר ויותר לקריאה לשלב בין הפולקלור למחול העכשווי ורצון להביא אותו לחשוף אותו בפסטיבלים בארץ ובעולם. הזמן משכיח דברים אם לא דואגים לשמר ולהחיות אותם בצורה כזו או אחרת. הפולקלור הוא עוגן היסטורי, ידע שנחוץ לנו היום ויכולה להעשיר את המנעד שלנו כיוצרים עכשווים וללמד אותנו להתמודד עם מציאות חיינו.
איזה מסר את מנסה להעביר במופע?
העבודה מרחבים התחילה מנקודה בה מלחמות בארץ ובעולם הציפו את חווית היום יום שלי, רציתי להגיב למתרחש ולחלוק את הכאב שהגוף סופג ממציאות זו דרך עבודה בימתית בה אני מרגישה את החופש לשתף את הצופה בתפיסת עולמי.
המלחמה באוקראינה השפיעה עלי מאוד, המרחק הגאוגרפי בין ישראל לאוקראינה שיקף לי בעוצמה את הכאב הבלתי נסבל שאנשים חווים מאפקט המלחמות. תיעוד המלחמה דרך המדיה, תערוכות צילום וסרטים משדה הקרב הביאו איתם דימויים רבים שנצרבו בתהליך העבודה. זה לא שחסר מלחמה וכאב בישראל, אני חושבת שאנחנו מוצפים וכמעט חסרי אוויר ביחס לאלימות במדינה והסכסוך הלא נגמר, לפעמים עד מקום שמשתק ומפחיד להסתכל לזה בעיניים. אני ושותפי לעבודה דרך העיסוק בנקודת הפתיחה של אוקראינה התקרבנו לחוויות הפיזיות והרגשיות שאנו חווים מילדות עד בגרות במדינה. המסר עבורי החשוב ביותר ביצירה ובחיים הוא שכולנו קשורים בגורל משותף לא משנה מאיפה אנחנו איזו דת, גזע ותרבות אנחנו מגיעים.
מרחבים מספרת את סיפורו של גבר החוזר מהמלחמה לכפר שלו, שם שתי נשים מקבלות אותו בחזרתו. השלושה מתמודדים עם הזמן שחלף והרצון לתמיכה בבדידותם. המפגש ביניהם משקף את מחיר המלחמה וקולותיהם המושתקים של אנשים שעייפו מדימוי הגבורה; הם בוחנים דרכים חדשות לחיבור ובניית הווה חדש ומשותף.
מרחבים שואפת ליצור מרחב להתבוננות בחיים, ביופי, בעצב, בתקווה ובהדהודם של מעשי האנושות.
יום שלישי, 1 באוגוסט בשעה 19:00, אולם ירון ירושלמי במרכז סוזן דלל
