מאת: אנונימי
חושבת שהגיע הזמן לסלוח.
לא בגלל בקשות הסליחה המניפולטיביות שלך
לא בגלל שאני חושבת ולו לרגע שאתה באמת מצטער שהכאבת, רמסת, ניצלת והשתמשת בי
לצורכיך האגואיסטים.
לא שאני חושבת שבקשות הסליחה שלך שוות משהו
כאשר אתה מספר לכל העולם בבדיחות הדעת כנראה
שאני משוגעת
שההורמונים עלו לי למוח
שאני רגישה מידי
שאני פגועה נפשית מהגירושים של ההורים שלי
שלא סיפרתי ולא שיתפתי
שהכל בגללי
ושאני הורסת לילד שלי את החיים
בזה שאני לא מוכנה לחזור אליך
ולי נשאר רק לבכות בלב
ולחייך לילד שלי.
לנסות להישאר חזקה
בידיעה, שהצחיק אותך
להתעלל בי.
אבל נמאס לי להרגיש קורבן
כי עם הזמן הבנתי
שבהתעללות שלך בי
הגדלת אותי.
כי לא סבלת את זה שיש לי לב טוב
בעוד אתה חסר אמפתיה
שיש לי משפחה תומכת, חברות ואנשים אהובים לצידי
ואתה קשור ותלוי רק בי כטרף נרקסיסטי
שיש לי שמחת חיים של ילד בן שש
למרות שאתה, איך אומרים באנגלית? "מרמרה"
אז לקחת לי כל מה שמשמח אותי.
שלא שכחת ח"ו להזכיר לי שאני מטומטמת
כי אני, שלא כמוך, יודעת להבחין בין טוב לרע.
שאני אפס ופיליפינית
כי אתה לא מסתדר בלעדי.
שניסית לרמוס אותי בשמות
מגעילה, כמו בהמה, טיפשה, סתומה ועוד
כי לא סבלת את זה
שאני מנסה לפרוח
ורואה את הטוב
בכל זאת.
שאתה אומר שאתה מצטער
ורק אני אהבת חייך
והכל בטעות
במקום לקחת אחריות על המעשים שלך.
אז החלטתי לסלוח לך
לא בשבילך.
אלא רק כדי להשליך את הכיסא השחור הרקוב בלב שלי
שנושא את השם שלך.
ולפנות מקום בחדרי ליבי
לעתיד טוב יותר
שעוד יבוא.
