תל אביב דאנס 2025 – אירוע הדגל של מרכז סוזן דלל – יתקיים השנה בין 6 ל־16 באוגוסט, עם 20 מופעים, שבע בכורות ישראליות, שני יוצרים מחו"ל, הקרנות סרטים, מופעי חוץ, חזרות פתוחות ואירועים לקהל הרחב – חלקם בכניסה חופשית.
השנה, מוקדש הפסטיבל לזכרו של יאיר ורדי – מייסד הפסטיבל ומי שכיהן כמנכ"ל המרכז במשך שלושה עשורים. רוחו של ורדי ניכרת היטב גם במהדורה הנוכחית – בגוף שחוקר, בתנועה שחושפת, ובשפה אמנותית שאינה נרתעת מהשבר.
הפסטיבל שם את הדגש על זירת המחול המקומית – יוצרים הפועלים בתוך מציאות רגשית ופוליטית סוערת, ובוחנים דרך הגוף שאלות של זהות, זיכרון ומקום.
בין המופעים:
- מיכאל גטמן פותח את הפסטיבל עם "תשוקה היא צייד בודד", יצירה המשרטטת גוף במצב קצה במפגש טעון עם היסטוריה ותרבות.
- חני סירקיס (ברבי קיוט) מציגה ב־Take Off את תהליך הפשטת הזהות, באמצעות מדיום הדראג – בין מסכה לחשיפה.
- שרון ולבסקי ב־speech-less מביאה נאומים פוליטיים לבמה כבסיס לתנועה פיזית, מתוך חיפוש אחר הנהגה אנושית.
- אלעד שכטר ו־ק.ט.מ.ו.ן מעלים את שער 8 מוזהב, יצירה ירושלמית על פיוס ומיתוס, דרך מחוות תנועתיות וקולות העיר.
- עדי בוטרוס מעלה שתי עבודות: הסולו קמרה אובסקורה, חקירה אישית של גוף וזיכרון, ו-שקיעה – מופע חוץ פתוח לקהל, על רקע תמונות איקוניות של כאוס ותקווה.
מופעים נוספים ברפרטואר:
- "ארבע אבות" – יצירה של מיכל סממה ואנסמבל רקדנים על דמויות אב, זיכרון ושייכות.
- תכנית 1|2|3 MIX – עבודות קצרות של יוצרים צעירים, בשיתוף הכוריאוגרפית האורחת מצ'כיה, צ’רלי סנטגאדו.
- ג'וליאן המילטון מבריטניה, עם הסולו קואן – לתקופתנו, הרהור תנועתי על כאוס עכשווי.
- אירוע פוסט־טראומה מיוחד הכולל הקרנת סרט מחול, מופע חי ופאנל – בהשתתפות איתמר גלינה, יוסי דניאל ונווה רחמן.
- בובי ג'ין סמית' ואור שרייבר עם הסרט המתנות, מלוּוה במוזיקה חיה של יונתן דסקל.
במהלך הפסטיבל יתקיים שיתוף פעולה ראשון מסוגו עם פלטפורמת Creative Writing Dot Me – כותבות שיגיבו בזמן אמת למופעים, ויציעו מבט ספרותי־אמנותי על חוויית הצפייה.
ענת פישר לבנטון, מנכ"לית סוזן דלל:
"דווקא עכשיו, כשהמציאות מורכבת – בחרנו להמשיך. לרקוד, לחלום, לנוע. הפסטיבל הזה הוא הצהרה."
נעמי פרלוב, המנהלת האמנותית:
"היוצרים הישראלים נעים בעוצמה, בשבריריות ובחירות אמנותית מוחלטת. זה מחול שמדבר את הרגע."
האם יש טעם לרקוד כאשר הקרקע רועדת? האם נכון להציב גוף חי על במה, כאשר החיים עצמם נדמים כקשים מנשוא עבור רבים כל־כך? האם לא ראוי לשתוק, להמתין, להתכווץ פנימה – במקום לפרוץ בתנועה אל חלל שכה רווי באי־ודאות?
ואולי דווקא מתוך השבר צומחת ההצדקה העמוקה ביותר לאמנות. דווקא כאשר הקיום נעשה חשוף, שביר, טעון – יש צורך דחוף ביופי. לא משום שהוא מפלט, אלא משום שהוא מעניק צורה למה שאין לו מילים; מאפשר לתחושה להפוך למחשבה, ולכאב לזוז.
המחול, אינו בריחה מן המציאות, אלא התייצבות אמיצה בתוכה. זהו הגוף שמסרב לשתוק, התנועה שממשיכה לנוע – גם כשהכול מסביב עוצר. ובתוך השבר הזה, אולי לא במקרה, נולדת התקווה.
