שבעה לילות, סובארו פורסטר אחת, בורג'ומי, זוגדידי, מסטיה, אושגולי, ג'ווארי, קניונים, מערות, נהרות שהמים בהם מלבינים מעוצמת הזרימה, שני קרחונים, אוכל מצוין ושני אנשים שכבר מזמן אינם בני עשרים וחמש, אבל עדיין מוכנים לקום בבוקר, להכניס מים ומעילים לרכב ולבדוק עד לאן באמת אפשר להגיע. גאורגיה, לפחות זו שפגשנו מחוץ לערים הגדולות, התגלתה כמדינה שיודעת היטב שתיירות היא עסק, אך עדיין אינה מתייחסת לכל תייר כאל הזדמנות לגבות עוד קצת.
יש משהו מעט משעשע בהחלטה לצאת לרואד טריפ כזה בשלב בחיים שבו כבר למדנו להעריך מיטה טובה, מקלחת שנמצאת באותו מבנה שבו אנחנו ישנים וכביש שסללו אותו לכל רוחבו, אבל ככל שהתקדמנו במסלול התברר לי שהגיל אינו בהכרח סיבה לבחור בחופשה נוחה יותר; לפעמים הוא דווקא היתרון שמאפשר לעשות מסע כזה נכון יותר, בלי להוכיח דבר לאיש, בלי להתעקש להגיע לכל נקודה שסומנה במפה ובלי להפוך כל סטייה מן התכנון לכישלון לוגיסטי.
נסענו במשך שמונה ימים וכ־1,350 קילומטרים. התחלנו בבורג'ומי, המשכנו לזוגדידי, עלינו דרך סכר אנגורי אל מסטיה, נשארנו בסוונטי שלושה ימים, נסענו לאושגולי ולקרחון שחארה, למחרת הלכנו אל קרחון צ'לאאדי, ירדנו משם לג'ווארי ולאינסטרה, המשכנו דרך קניון מרטווילי ומערת פרומתאוס אל דזרולי, ואת היום האחרון, שאמור היה להיות יום נסיעה ענייני למדי אל שדה התעופה, שינינו בעקבות פוסט קטן באינסטגרם והגענו לדידגורי.
ובסופו של דבר, כמו שקורה לא אחת במסעות טובים, דווקא המקומות שלא תכננו מראש היו אלה שנשארו איתנו הכי הרבה.
בורג'ומי: התחלה רכה לפני שהכביש מתחיל לדרוש תשומת לב
בורג'ומי הייתה פתיחה כמעט מנומסת למסע שהפך בהמשך להרבה פחות מנומס כלפי מערכת המתלים של המכונית. השארנו את הדברים בצימר קטן ויצאנו דרך הפארק והיער לכיוון הבריכות, במסלול שבו העיר הולכת ונעלמת בהדרגה, העצים נסגרים סביב השביל והמים מלווים אותו כמעט ברציפות.
הבריכות עצמן פשוטות, כמעט נטולות יומרה, ובעיניי זו בדיוק הסיבה שהן עובדות; לא מדובר במתחם ספא מעוצב שמנסה להצדיק מחיר מופרז באמצעות חלוקים לבנים ומי מלפפון, אלא במים חמים בלב היער, עם אנשים שבאו להיכנס למים ולא להצטלם לידם.
למחרת עלינו ברכבל הוותיק, שתינו קפה ואכלנו עוגה מול ההר, ירדנו אל השוק המקומי ויצאנו מערבה, וכבר כאן נוצר הדפוס שילווה אותנו עד סוף הטיול: המרחק בין שתי נקודות במפה הוא רק הנתון הטכני; מה שמעניין באמת נמצא בדרך שביניהן.
באחת הסטיות הקטנות מן הכביש מצאנו את Antre Batono, מסעדה בתוך אזור מיוער, מעט מתחת לציר הראשי. לא הגענו אליה בעקבות רשימת "חובה", לא הזמנו מקום ולא נסענו במיוחד; פשוט היינו רעבים, המקום נראה טוב, והתברר שזו שיטה לא רעה בכלל לבחור בה מסעדות בגאורגיה.
זוגדידי: גם ויתור הוא חלק ממסלול טוב
לזוגדידי הגענו בעיקר כדי לנוח. בבוקר יצאנו אל ארמון דדיאני והגן הבוטני, אבל מזג האוויר החליט די מהר שהוא אינו מתכוון לשתף פעולה, ומבול רציני תפס אותנו עוד לפני שהספקנו להתווכח אתו.
פעם אולי הייתי מתעקשת רק כדי לומר שהייתי. היום כבר ברור לי שאין שום מדליה על ביקור באתר בתנאים גרועים, ולכן שינינו תוכנית ויצאנו צפונה.
זו אחת הפריבילגיות האמיתיות של רואד טריפ עצמאי: אין אוטובוס שמחכה, אין מדריך שסופר ראשים ואין צורך להסביר לאיש מדוע החלטת פתאום שהיום הזה ייראה אחרת.
אנגורי: הרגע שבו גם בטון מצליח להכניס את האדם לפרופורציה
סכר אנגורי נשמע על הנייר כמו עצירה שמיועדת למי שיש לו עניין מיוחד בהנדסה אזרחית, אבל במציאות קשה להישאר אדישים לממדים שלו. קיר הקשת העצום נמתח מעל העמק, מאגר המים נפתח מאחוריו, ופתאום כל הנוף מקבל קנה מידה אחר.
לקחנו את הסיור הקצר, שכלל גם סרט באנגלית וגם נוף והוא התברר כאחד מאותם אתרים שבהם ההקשר משנה הכול; הסכר כבר אינו רק מבנה גדול, אלא חלק ממערכת שלמה של מים, אנרגיה וטופוגרפיה, והביקור נעשה מעניין עוד יותר משום שבימים הבאים פגשנו את אותם מים גבוה הרבה יותר, סמוך למקום שבו הם מתחילים.
ומשם התחלנו לעלות למסטיה.
הדרך למסטיה: כאן המים מתחילים לדבר בקול רם
אחרי אנגורי השתנה הנוף כמעט בלי התרעה; ההרים התקרבו אל הכביש, הערוצים נעשו צרים יותר, מפלים ירדו מן המדרונות בלי שמישהו טרח להציב לידם שלט או קופה, והמים מתחת לכביש הפכו לבנים מרוב מהירות, נשברים על הסלעים, מתערבלים בתוך הערוץ ומייצרים רעש שאפשר לעיתים לשמוע עוד לפני שרואים את הנהר.
זה היה אחד הדברים שהרשימו אותי יותר מכל לאורך הטיול: כמות המים, התנועה שלהם והעוצמה שבה הם נוכחים כמעט בכל מקום. לא נהר אחד מפורסם, לא מפל שמופיע בכל מדריך, אלא מערכת שלמה של מים שיורדים מן הקרחונים, חוצים יערות, נופלים מן ההרים ומלווים את הכביש לאורך עשרות קילומטרים.
הכביש עצמו פחות מתרשם מן הפואטיקה. היו עבודות, קטעים משובשים, אבנים ואזורים שבהם נסענו לאט מאוד, לא כדי ליהנות מן הנוף אלא משום שהרכב והגב שלנו ביקשו מעט כבוד; בנקודה הזאת הסובארו פורסטר ששכרנו הפסיקה להרגיש כמו בחירה נדיבה והתחילה להרגיש כמו החלטה עניינית מאוד.
מסטיה: מקום שלא צריך לייפות
מסטיה הייתה מבחינתי לב הטיול, אולי מפני שהיא אינה מנסה להיות יפה באופן מסודר. המגדלים הסוונטיים נמצאים בין הבתים, מאחורי החצרות ומול המסעדות, וההרים אינם תפאורה שמישהו סידר לתיירים, אלא העובדה הגיאוגרפית שמכתיבה כאן את החיים.
נשארנו שלושה לילות, עלינו ברכבל, עשינו מסלול קצר בגובה, הסתובבנו בין המגדלים, הגענו למגדל אהבה (רק האגדה שווה את הביקור) ואכלנו יותר מכפי שכל פעילות גופנית בטיול הזה הצליחה להצדיק, אבל שני הימים המשמעותיים באמת היו אלה שהוקדשו לקרחונים.
הראשון היה שחארה, דרך אושגולי.
השני היה צ'לאאדי.
אושגולי ושחארה: הקרחון הראשון
הדרך לאושגולי היא אחת מאותן דרכים שבהן ההחלטה איזה רכב שכרת הופכת לפתע מסעיף באקסל להחלטה שיש לה משמעות אמיתית; הנוף מרהיב, אבל הדרך משתנה שוב ושוב, ובחלקים מסוימים יש עבודות, בוץ, אבנים ומקטעים שבהם נוסעים לאט מאוד, ולא משום שמנסים להיות רומנטיים.
אושגולי עצמה יושבת גבוה בעמק, למרגלות שחארה, הפסגה הגבוהה בגאורגיה, המתנשאת לגובה של יותר מחמישה קילומטרים מעל פני הים, והנסיעה ממנה לכיוון הקרחון ממשיכה לאורך עמק פתוח שבו המים כבר אינם פרט בנוף, אלא כוח פיזי כמעט מוחשי.
זה היה הקרחון הראשון שלנו, והחוויה שלו הייתה בעיקר חוויה של מרחב. התקדמנו עם הרכב ככל שהתנאים אפשרו, יצאנו, המשכנו ברגל, ושוב ושוב עצרנו לא משום שהגענו לנקודה מסוימת, אלא משום שהנוף פשוט דרש זאת; ההר ממלא את האופק, הקרח מתחיל רחוק ומקבל צורה ככל שמתקרבים, והמים היוצאים ממנו הופכים בהמשך לנהר אנגורי, אותו נהר שפגשנו יום קודם כשהוא כלוא מאחורי קיר עצום של בטון.
פתאום המסלול התחבר גם מבחינה גיאוגרפית. מה שראינו בסכר התחיל כאן, בקרח שמתחת לשחארה, והמשיך אחר כך דרך כל אותם ערוצים שבהם המים הלבינו מעוצמת הזרימה.
ישבנו שעות רבות יחד באותו רכב לאורך הטיול הזה, וככל שעברו הקילומטרים חשבתי שזו כנראה הגרסה שלנו לרומנטיקה בגיל הזה: לא סוויטה עם עלי ורדים ולא שולחן לאור נרות, אלא שני אנשים שכבר אינם צריכים למלא כל רגע בדיבור, נוסעים לאט בדרך לא מושלמת, עוצרים מול נהר לבן מרוב קצף, יוצאים מן המכונית, עומדים כמה דקות מול ההר וחוזרים פנימה כדי להמשיך הלאה.
צ'לאאדי: הקרחון השני, הפעם ברגל
למחרת יצאנו אל Chalaadi Glacier, והפעם הרכב נשאר מאחור בחלק משמעותי מן החוויה.
הדרך מתחילה בתוך יער, עם נהר שמלווה את ההליכה, ובהדרגה משתנה אופיו של השטח; הירוק מפנה מקום לסלעים גדולים יותר, הנהר נעשה קר ומהיר, האוויר משתנה, והנוף הופך פחות נעים לעין במובן הרך של המילה ויותר דרמטי, חשוף ועוצמתי.
צ'לאאדי הוא קרחון עמק שניזון מן הפסגות הגבוהות שמעל מסטיה, ולשון הקרח שלו יורדת נמוך יחסית לקרחונים באזור. לאורך הדרך נראים סלעי ענק שהותיר הקרחון ככל שנסוג, והם הופכים את ההליכה גם למעין שיעור גיאולוגי פתוח, ללא צורך בשלט הסבר בכל כמה מטרים.
לקראת הסוף היער נפתח כמעט לחלוטין והקרח מופיע בין ההרים, אפור, כחול ולבן, לא נקי ולא "יפה" במובן המצוחצח של המילה, אלא חי, סדוק ומשתנה.
לא עלינו עליו ולא ניסינו להתקרב מעבר למה שהיה הגיוני. בשלב הזה כבר לא היינו צריכים להוכיח שום דבר, וגם הקרחון, למרבה המזל, לא ביקש מאיתנו לעשות זאת.
לאכול במסטיה: בין 120 לארי ל־Svanetian Stall
רוב האוכל במסטיה היה בדיוק מה שקיווינו למצוא: מקומי, ישיר, נדיב בכמויות ובעיקר זול מאוד ביחס למה שמגיע לשולחן. ארוחה זוגית גדולה, עם בירה, צ'אצ'ה וכמות אוכל שמישהו אחראי יותר היה עוצר אותנו מלהזמין, עלתה ברוב המקומות סביב 100–120 לארי.
ואז מצאנו את Svanetian Stall.
זה היה מקום שונה מן המסעדות הגאורגיות הקלאסיות שאכלנו בהן לאורך הדרך, מעט יותר יצירתי ומדויק, עם דגש על בשר וגריל, מנות פחות צפויות, צ'אצ'ה ובירת דבש שהצליחה להישמע כמו גימיק ולשתות כמו רעיון מצוין.
המחיר היה בהתאם, סביב 250 לארי לזוג, יותר מכפול מארוחה רגילה באזור. חזרנו לשם פעמיים. בעיניי, זה אומר יותר מכל ביקורת מסעדה.
לא הייתי מגדירה אותה כמסעדה זולה ולא הייתי מנסה לעשות לה הנחה רק מפני שהיא נמצאת במסטיה; היא פשוט הייתה טובה מספיק כדי שבטיול שבו כמעט כל ארוחה אחרת עלתה מחצית, נרצה לשלם שוב את הסכום המלא.
מג'ווארי לאינסטרה: המקום שבו לא חייבים לסיים כל מסלול
אחרי שלושה ימים בסוונטי ירדנו לכיוון ג'ווארי, והנוף השתנה שוב; פחות פסגות חשופות, יותר לחות, יותר יער ויותר ירוק שסוגר על הדרך.
ללילה הזה לקחנו בונגלו שנראה בתמונות מקסים, והוא אכן היה מקסים, אלא שהבנו מעט באיחור כי השירותים והמקלחת נמצאים במבנה אחר. זו לא טרגדיה, אבל זו תזכורת יעילה לכך שכאשר מקום לינה כותב "בטבע", כדאי להאמין לו ולא להוסיף בדמיון לובי וחלוק רחצה.
עוד באותו יום יצאנו למסלול אל Intsra Waterfall.
רוב הדרך יפה מאוד, בתוך יער צפוף ולח, אבל לקראת הסוף היא הופכת תלולה, חלקלקה ומורכבת יותר, ואנחנו החלטנו לעצור לפני הקטע האחרון.
פעם אולי הייתי קוראת לזה החמצה. היום אני קוראת לזה שיקול דעת.
מפל אינו שווה פציעה, וגם לא כל נקודה על מפה חייבת להפוך להישג אישי.
66 לארי במכולת מקומית
בערב יצאנו לחפש מסעדה וגילינו שבחלק הזה של גאורגיה שמונה בערב היא כבר שעה שבה מקומות מתחילים להיסגר. אחרי כמה ניסיונות נכנסנו למכולת, בעיקר משום שהאפשרויות האחרות הלכו והצטמצמו, וגילינו שבתוכה פועל גם מעין בית קפה קטן.
בעל המקום הבין מיד שאנחנו רעבים והתחיל להוציא אוכל: עוף טבאקה, חצ'פורי, לחם חם מהטבון, סלט עגבניות חריף ובירה מקומית, ואחר כך גם ארז לנו עוד לחם ובירות לקחת לבונגלו.
הכול עלה 66 לארי.
אני זוכרת את הארוחה הזאת טוב יותר מכמה מסעדות שעלו פי ארבעה, לא מפני שהייתה בה טכניקה יוצאת דופן, אלא מפני שלא היה בה שום מאמץ לייצר "חוויה"; אדם מקומי ראה שני אנשים רעבים ופשוט דאג להם.
וזה, יותר מכל סלוגן על הכנסת אורחים, מסביר משהו עמוק על גאורגיה שפגשנו.
הנדיבות: לא מופע, אלא פרופורציות
אני נזהרת מן הביטוי "עם חם", משום שהוא בדרך כלל מופיע כאשר אין לכותב משהו מדויק יותר לומר. במקרה של גאורגיה, מה שהרשים אותי היה קונקרטי הרבה יותר.
עצרנו בדוכן דבש וביקשנו קפה, והבעלים סירב לקחת עליו כסף. במקום לינה אחר הורידו לנו מיוזמתם את המחיר שהיה רשום בהזמנה ואף הוסיפו ארוחת בוקר. במכולת, בשעה שבה כבר היה קל מאוד לומר לנו "סגור", בישלו.
ובעיקר, כמעט לא הרגשנו שמנסים לנצל את העובדה שאנחנו תיירים.
גם במקומות מרוחקים, גם כאשר לא הייתה לנו חלופה קרובה וגם מול בעלי עסקים שידעו היטב שאנחנו זרים, המחירים נשארו הגיוניים. בגאורגיה בהחלט יודעים שתיירות היא מקור הכנסה, אבל לפחות במסלול שעשינו לא הרגשנו שהמילה "תייר" מתורגמת אוטומטית לתוספת מחיר.
אם מחפשים בכוח את הרגע שבו הצליחו לעבוד עלינו, הרי שליד מרטווילי שילמנו שני לארי לאדם שנראה לנו כמו סדרן חניה רשמי, ורק אחר כך התחלנו לחשוד שהמינוי שלו היה אולי עצמאי למדי.
אם זה היה העוקץ הגדול של שמונה ימים, אני מוכנה לספוג את ההפסד.
מרטווילי ופרומתאוס: גם האתרים המסודרים נשארים שפויים
בקניון מרטווילי לקחנו את המסלול המלא עם השיט, חוויה קצרה יחסית של מים, צוקים וירוק צפוף. זה כבר אתר תיירותי מסודר יותר, אבל עדיין כזה שהטבע בו חזק מספיק כדי לא להרגיש כמו תפאורה.
משם המשכנו למערת פרומתאוס, במסלול תת־קרקעי בין חללים גדולים, נטיפים וזקיפים. רצינו להוסיף גם את השיט, אבל הוא היה סגור בשל תנאי המים, ובמקרה הזה לא חשנו צורך להתווכח עם גאולוגיה והידרולוגיה רק כדי לקבל תמורה מלאה לכרטיס.
את הלילה האחרון בילינו בדזרולי, באזור טקיבולי, במלון בוטיק קטן הסמוך להר, לנחל ולשמורת טבע. אחרי שבוע כזה לא רצינו לסיים במלון ליד שדה התעופה; רצינו עוד ערב אחד שבו החלון נפתח אל ירוק ומים ולא אל כביש מהיר.
דידגורי: המקום שלא היה אמור להיות במסלול
דידגורי כלל לא הופיעה בתכנון המקורי.
כמה ימים קודם נתקלתי באינסטגרם בפוסט קטן, כמעט אגבי, מסוג הפוסטים שאני בדרך כלל גוללת על פניהם בלי לעצור: חמישה מקומות בעולם שצריך לראות לפחות פעם אחת בחיים. בין כל אותם נופים רחוקים הופיעה תמונה של חרבות עצומות התקועות באדמה על רמה פתוחה בגאורגיה.
לא הכרתי את המקום, אבל במקרה הזה, האלגוריתם צדק.
על הרמה הזאת נערך, ב־12 באוגוסט 1121, קרב דידגורי, אחד האירועים המכוננים בתולדות גאורגיה, שבו הביס צבאו של דוד הרביעי, דוד הבנאי, קואליציה סלג'וקית; הניצחון סלל את הדרך לכיבושה מחדש של טביליסי בשנה שלאחר מכן ולתקופה שנחשבת לפתיחת תור הזהב הגאורגי.
המספרים המדויקים של הצבאות שנויים במחלוקת בין המקורות ההיסטוריים, ובמידה רבה הם גם אינם חשובים לחוויה של המקום כיום; מה שחשוב הוא להבין מדוע הקרב הזה נותר עמוק כל כך בזיכרון הלאומי הגאורגי, עד שהוא מכונה במסורת המקומית "הניצחון המופלא".
האנדרטה עצמה אינה מנסה להפריד בין ההיסטוריה לבין הנוף; החרבות העצומות נטועות בקרקע, דמויות הלוחמים מפוזרות על פני הרמה, הרוח עוברת ביניהן, והמרחב כולו הופך כמעט לחלק מן האנדרטה.
אין כאן אולם ממוזג, מסלול מסומן או תאורה דרמטית שנועדה להסביר למבקר מה עליו להרגיש. יש רמה חשופה, שמים, רוח וחרבות.
הגענו עייפים, ביום האחרון, בדרך לטיסה, ובקלות יכולנו לוותר. בדיעבד, זו הייתה אחת העצירות הנכונות ביותר בטיול, משום שאחרי שבוע של טבע, קרחונים, נהרות ומגדלים, דידגורי הוסיף לגאורגיה שכבה נוספת, של מדינה שההיסטוריה שלה אינה כלואה במוזיאונים אלא נוכחת בתוך הנוף עצמו.
כמה זה עלה באמת
החלק המפתיע ביותר בטיול היה אולי החשבון, בעיקר משום שלא התנהלנו כאנשים שמנסים לחסוך; אכלנו בחוץ בכל יום, עצרנו לקפה ולעוגה כמעט בכל פעם שהתחשק, שילמנו על האטרקציות שרצינו, שכרנו 4X4 עם ביטוח מלא, ובמסטיה חזרנו פעמיים למסעדה שעלתה יותר מכפליים מארוחה רגילה.
- רכב: כ־1,450 ₪ לשמונה ימים, Subaru Forester, כולל ביטוח מלא ושירות דרך; בפועל קיבלנו שדרוג לדגם טוב יותר.
- דלק: כ־700 ₪ עבור כ־1,380 ק"מ.
- לינה: 140.25 לארי בבורג'ומי, 68.64 לארי בזוגדידי, 497.90 לארי לשלושה לילות במסטיה, 137.01 ₪ בג'ווארי ו־146.44 לארי בלילה האחרון בדזרולי.
- ארוחה זוגית רגילה: בדרך כלל 100–120 לארי, לרוב כולל יותר מדי אוכל, בירה ולעיתים גם צ'אצ'ה.
- Svanetian Stall: סביב 250 לארי לזוג.
- הארוחה במכולת: 66 לארי, כולל בירות ולחם שלקחנו איתנו.
- קפה בדרך: בדרך כלל 5–7 לארי; עוגה סביב 10 לארי.
- בורג'ומי: 5 לארי לאדם לכניסה לפארק, 15 לארי לבריכות ו־15 לארי לרכבל.
- סכר אנגורי: כ־35 לארי לאדם לסיור הקצר.
- מרטווילי: כ־20 לארי כניסה ועוד כ־20 לארי לשיט.
- מערת פרומתאוס: כ־40 לארי כניסה, כאשר השיט, אם הוא פעיל, כרוך בתשלום נוסף.
בסך הכול, כל שמונת הימים בגאורגיה עלו לנו מעט יותר מ־6,000 שקל לזוג, ללא הטיסות.
זה אולי נשמע כמו טיול חסכוני, אבל בפועל כמעט שלא חסכנו על דבר; החיסכון נבע בעיקר מן הבחירה לישון בצימרים, בבתי הארחה ובבונגלו ולא במלונות גדולים, בחירה שהתבררה בדיעבד לא רק כנכונה כלכלית אלא גם כחלק משמעותי מן החוויה.
לובי יש כמעט בכל מדינה.
בעלת צימר שמחליטה שהמחיר שהזמנתם גבוה מדי ומורידה אותו בעצמה, קצת פחות.
הרכב: המקום שבו לא הייתי חוסכת
את הרכב לקחנו מחברה מקומית דרך Localrent, והבחירה ב־Subaru Forester התבררה כאחת ההחלטות החשובות בטיול. בכבישים הראשיים אפשר כמובן להסתדר עם הרבה פחות, אבל כאשר נכנסים לסוונטי, נוסעים לאושגולי, עוברים עבודות דרך וממשיכים בעמקים שבהם הכביש משנה אופי בלי לשלוח הודעה מראש, מרווח גחון והנעה כפולה מפסיקים להיות נתונים בקטלוג ומתחילים להיות שקט נפשי.
קיבלנו רכב משודרג, ביטוח מלא ושירות דרך, ולא הצטערנו לרגע על כך שלא חיפשנו דווקא את האפשרות הזולה ביותר.
PassportCard, ארקיע והדרך הנוחה לסיים מסע לא מאוד נוח
גם לטיסה מגיע חלק בסיפור, משום שברואד טריפ קצר לוח הזמנים של חברת התעופה אינו פרט טכני אלא חלק מתכנון החופשה עצמה.
במקרה שלנו, ארקיע הציעה לוח זמנים נדיב, שאפשר לנו לנחות בשעה שבה עדיין ניתן להתחיל את היום הראשון, ולחזור בטיסה מאוחרת מספיק כדי לנצל גם את היום האחרון; במסלול של שמונה ימים, שבו כמה שעות יכולות להיות עוד עמק, עוד כביש או עוד עצירה לא מתוכננת, זה הבדל משמעותי מאוד.
יש גם משהו שראוי בעיניי לומר דווקא בתקופה הזאת: מדובר בחברה ישראלית שפועלת בתוך מציאות תעופתית שאינה פשוטה, שבה לוחות זמנים, מרחב אווירי ותפעול אינם תמיד תנאים שאפשר לקבל כמובנים מאליהם, ולכן כאשר השירות עובד והלו"ז מאפשר לבנות חופשה נוחה, ראוי לתת לכך מקום בדיוק כפי שנותנים מקום לביקורת כאשר הדברים אינם עובדים.
בחזור היה עיכוב, אבל חשוב לדייק: הוא לא נגרם בגלל ארקיע, אלא בעקבות עומס בשדה התעופה בישראל.
גם כאן היה פרט קטן שעשה הבדל גדול; דלפק הצ'ק־אין נפתח זמן רב לפני שעת ההמראה המעודכנת, כך שיכולנו למסור את המזוודות, לעבור את הבידוק ולהפסיק להסתובב בשדה עם כל הבית על הגב.
ומשם עברנו לטרקלין, בחסות PassportCard Flight Delay, לאחר שהעיכוב עבר את הרף הנדרש.
אחרי שמונה ימים, 1,350 קילומטרים, שני קרחונים, כבישי הרים, בוץ, מפלים ובונגלו אחד שלימד אותנו להעריך מחדש את המרחק בין מיטה למקלחת, לא הרגשתי שום צורך להתנצל על כך שאת השעות האחרונות של החופשה העברנו בכורסה נוחה בטרקלין ביזנס.
לא כל מסע חייב להסתיים באותה רמת קשיחות שבה התחיל.
חזרנו הביתה עם קצת יותר אבק על הנעליים, הרבה יותר תמונות ממה שמישהו באמת צריך ומעט יותר מ־6,000 שקל פחות בחשבון, אבל הדבר שנשאר איתי מן הטיול הזה אינו העובדה שגאורגיה זולה; זול הוא נתון, והוא יכול להשתנות.
מה שנשאר הוא התחושה של מדינה שעדיין אינה ממהרת לתמחר כל רגע יפה, של נהרות שמלבינים מעוצמת הזרימה, של מפלים שנופלים מן ההרים בלי שמישהו הספיק להפוך אותם למוצר, של קרח שמזין את כל המערכת הזאת מלמעלה ושל אנשים שמבינים שתייר הגיע כדי לשלם, אך אינם רואים בכך רישיון לקחת ממנו יותר רק מפני שאפשר.
ובעיקר נשארה בי ההבנה שאולי רואד טריפ של "צעירים" אינו קשור לגיל בכלל, אלא לנכונות להמשיך עוד קצת בכביש, לעצור כשמשהו מסקרן, לשנות תוכנית בגלל פוסט מקרי באינסטגרם, לדעת מתי להסתובב לאחור ולבחור, מתוך ניסיון ולא מתוך ויתור, אילו דברים באמת שווים את הדרך.
