מאת: גלינה סמית
סדרת הרשת 'מרחב מוגן', סדרת רשת עצמאית ישראלית. סדרה חדשה ובועטת, המספרת את סיפורם של סטודנטים בדרום הארץ, בתקופת מבצע צבאי, אשר מנסים לדבוק בשגרת חיים נורמלית בכל כוחם, לצד האזעקות. הסטודנטים נקלעים למצבי קיצון בסיטואציות מצחיקות ולעיתים גם כואבות.
הסדרה שודרה בהוט ופרטנר טי וי וזכתה למיליוני צפיות
פגשתי את יוצרת הסדרה אנה פתחוב ובמאי אייל דיקמן לראיון קצר על הדמויות, מלחמה והמציאות שהפכה לDNA של החברה הישראלית.
בדרך כלל שמדברים על מלחמה, מדברים על זקנים, ילדים, משפחות. בחרתם להביא סיפור של סטודנטים בסדרה, למה בחרתם להתמקד דווקא בצעירים?
אנה:
אני הבאתי את הסיפור האישי שלי. כי אני הייתי הסטודנטית שמנסה בכל הכוח לחיות לצד האזעקות.
בהתחלה כשלמדתי תואר ראשון ב"ספיר" והפציצו את המכללה ואת עוטף עזה בעוצמה מאוד גדולה, עוד לפני ששאר הדרום נחשף להפצצות והמשכתי לחיות את זה גם כתלמידת "משחק" בגודמן – שנתיים מתוך 3 השנים היו מבצעים צבאיים ששיבשו את החיים. אפילו בזמן שצילמנו את הסדרה לפני שנתיים, פרץ המבצע "שומר החומות" והבניין של אמא שלי שמופיע גם בסדרה קיבל גראד בגג.
הניגודיות הזאת בין הרצון בתור סטודנטית לטרוף את החיים ולבין זה שעוד רגע יכול להיות שהחיים יטרפו אותי. הוליד את הרעיון. זה גם רעיון מקורי שלא נעשה בארץ – על סטודנטים וצעירים ואך הרובד של המלחמה והאזעקות מוסיף לזה את הצבע הישראלי שייחודי למדינה שלנו ויכול להיות גם מאוד מסקרן עבור אנשים בחו"ל.
אייל:
צעירים, וסטודנטים בפרט, נמצאים בשלב בחיים שבו התאוות והרצונות בוערים בהם. כאשר אנחנו פוגשים את הגיבורים שלנו בשלב הזה של החיים, יש משמעות גדולה למלחמה שהם מנהלים בין המצב הבוער בחוץ לבין הבעירה הפנימית שלהם, וזה המנוע של עלילת הסדרה ומקור ההנעה של הדמויות.
במציאות הישראלית של חיים על חבית של חומר נפץ, האם זה נכון שאנחנו מסתערים על החיים כפי שאתם מנסים להביא בסדרה?
אייל:
בסופו של יום, סטודנטים נהנים משלב בחייהם שבו הם יכולים להתעסק בעצמם. קצת אחרי שיצאו מהבית של ההורים, וקצת לפני שיקימו בית משלהם, הם יכולים סוף סוף לחקור ולהתנסות ולבחון מי ומה הם. חבית הנפץ הזו מלווה אותם במשך כל החיים אבל אין זמן יותר נכון להסתער על החיים מאשר התקופה בה הם נמצאים ולכן חשוב שיסתערו על החיים וינצלו כל רגע.
אנה:
אני מסתערת על החיים. אני לא יודעת מתי אעזוב את העולם. בייחוד שמוות זה משהו שנמצא בתודעה שלי מאז שאני בת 5. עלינו לארץ כי לאבא שלי היה סרטן – לוקימיה לימפובלסטית חריפה. במשך כל הילדות שלי אבא שלי היה חולה, 15 שנה, והוא נפטר ממש צעיר כשהיה בן 43 ואני בת 19. הוא היה אדם מאוד חיובי ואדם מאוד מצחיק שראה בכל דבר את ההומור וכך גם אני . וגם במחלה הוא הסתער על החיים ולא נתן לזה להפיל אותו. אז כן, אנשים כשהם במצבי קיצון מסתערים עוד יותר על החיים בייחוד שזה מצב ממושך ולצערי המצב של המלחמה בארץ הוא ממושך. אתה לא מפסיק לחיות ברגע שמשתקפת לך סכנה, אתה עוד יותר נהיה רעב לחיים – להנות, להספיק, לראות, להרגיש ,להתאהב כי אי אפשר לדעת מה יקרה לך מחר.
מי לטעמכם הדמות הכי חשובה בסדרה ?
אנה:
זאת עבודת אנסמבל וככזו אי אפשר לבחור את הדמות הכי חשובה – האחד לא מתקיים בלי השני. הקסם של הסדרה זה באנסמבל שלה והנשמה שכל אחד מהשחקנים מביא, כולל התפקידים הקטנים. אין תפקיד אחד שלא השקענו בו נשמה ובחרנו בפינצטה מי יעשה אותו. האנשים שבאו הם אנשים שכולו לב ונתנו מעצמם המון וזה ניכר בדינמיקה הקבוצתית. וגם בחרתי את הרוב מ"גודמן" בית ספר למשחק בבאר שבע. בבאר שבע יש אווירה מאוד של לכידות וערבות הדדית וזה היה ניכר על הסט. וגם 2 מ-3 הזוגות זוגות גם בחיים. אני שיחקתי עם בעלי ניצן.
אייל:
הסיפור הוא פסיפס של דמויות שמרכיבות את החברה הישראלית, החיבור ביניהן הוא מה שמעניין לטעמי, יותר מאשר בחירה בדמות אחת. דרך הניגודים בין הדמויות והאופן שבו הם בוחרות להתמודד עם המציאות אנחנו יכולים לראות כיצד אותו המצב מוביל כל אחד לדרך שונה. מה שבטוח – אף אחד לא נשאר כפי שהתחיל בסיטואציה הזו.
האם אנשים שקרובים אליך, יכולים לזהות אותך בסצנות מסוימות?
אנה:
הכותב נמצא בכל הדמויות. כל דמות זאת קצת אנה. גם הדמויות הגבריות. אולי חוץ מ"ניצן" כי זה דמות שכתבתי לבעלי האמיתי שגם יש לו את אותו השם, ניצן. תראו ממני כמובן בדמות של "אנה", "דפי", "אופק", "נופר", "דור" ו"תכלת". למשל, כתבתי שנופר לומדת תקשורת בספיר, שזאת בעצם הביוגרפיה שלי. אנה היא תלמידת משחק כמו שאני הייתי. הרבה מ"אופק" זה דברים שגם קיימים בי ברמה כזו או אחרת. למשל המשפט שאופק אומר בסדרה לגבי מה הוא עושה בחיים: "בחברה אני נחשב מובטל, אבל במציאות זה נותן לי הרבה מרחב ליצור" – זה משפט שמצחיק אותי כי אני מאוד מזדהה איתו.
וגם אני, כמו דור, רוצה "להיות בליגה של הגדולים". וגם בחיים האמיתיים יש לי דיבור ייחודי ואנשים נקרעים ממני מצחוק וזה בא לידי ביטוי בכתיבה בסדרה. יש שם קצב מהיר והרבה פניני לשון. תרגישו חופשי לעשות גיפים.
עם איזה מסר אתם רוצים שיצא הצופה ?
אייל:
אין עוד מקומות בעולם בהם ניתן לפגוש חוויה סטודנטיאלית עם טילים מעל הראש. ישראל היא מקום מאוד שונה, והצעירים שלנו הם דבר יוצא דופן. הייתי שמח אם לא ניקח את זה כמובן מאליו, ונביט בזה רגע. מההתבוננות הזו – כל אחד יוכל להחליט עם איזה מסר הוא יוצא.
אנה:
שיש לנו מציאות מורכבת וייחודית בארץ, ובמציאות כזאת דווקא ההומור יכול להיות תרופה.
יוצרת ותסריטאית: אנה פתחוב
בימוי: אייל דיקמן
שחקנים: אנה פתחוב, ניצן רוטשילד, דני הרציאנו, דניאל אנגל, נופר ברנס, דור ברנס, תכלת פז, אלירן הרוש.
