דורון שנער, סופר ומחבר "שולמית מאושרת", כנרת זמורה
העורכת המעולה שלי, תמר ביאליק, היתה הראשונה לשאול אותי אם תכננתי לכתוב את הספר החדש, "שולמית מאושרת", מנקודת מבטה של הגיבורה הראשית, הלא היא שולמית-שולי. הספר לא כתוב בגוף ראשון. לכאורה ישנו מספר אובייקטיבי, אך זה נכון: נקודת המבט, הראייה הפריפריאלית של ההתרחשויות היא של שולמית. היא רדופה בזכרונות ילדותה כבת לאמא שנמצאת ונעלמת. תוך כדי שהזיכרונות שלה, אלו שהדחיקה, צפים ועולים, היא מתחבטת בשאלות קיומיות: האם היא אישה טובה לבעלה? האם היא אמא טובה? האם היא כלה ראויה לחמותה? רק בשוליים היא גם שואלת את עצמה האם היא בן אדם טוב.
לא תכננתי ולא בחרתי לספר סיפור מנקודת ראותה של הגיבורה. אך זו לא הפעם הראשונה שאני מספר סיפור שבו אחת הדמויות הראשיות היא אישה. אם אני בודק בציציותיי, זו אכן הפעם הראשונה שרובו המוחלט של הסיפור משתקף מעיניה ורגשותיה של אישה, של נערה, של ילדה, של שולמית על גלגולי חייה השונים.
למדתי מזמן שהדמויות שאני יוצר בספר, כל ספר, מקבלות חיים משלהן ויוצרות בעצמן את דמותן ואת הסיפור שנועד להן. צריך רק הקדמה ודחיפה קלה ממני, והופ! הן יוצאות לדרך. בדרך משתנות, מצטמצמות או מקבלות נפח – אך זהו מעשה ידיהן. כן. של הדמות הבדיונית שמתממשת בגוף הסיפור. גם הדמות של שולי פרשה כנפיים עצמאיות והשתלטה על הספר כולו.
שאלו אותי, מי ששאלו, איך זה שסופר שהוא מהמין השני, כלומר גבר, רוצה או בכלל יכול לכתוב דמות נשית. ועוד דמות כמו של שולמית, שהיא דמות מורכבת. יש לה הווה שהיא בנתה למרות העבר, עברה רצוף קשיים ובדידות, ודמויות הורה שהיא רוצה להתרחק מהן בהווה. איך כתבת, שואלים, דמות נשית שהיא לא שטוחה, שיש לה רגשות מגוונים, היא נושאת בעול היותה רעייה לגבר מצליח, ואמא משקיענית לבת חכמה ובהריון מתקדם, וכלה למופת לחמותה, וכל זאת תוך ניסיון לשמר את האושר שהיא חשה? אישה שבמהלך חייה המאושרים נפגשת עם דמויות מעברה, הזיכרונות צפים ואושרה מאוים? איך הצלחת, שואלים אותי, איך העזת, לכתוב דמות של אישה כזו מורכבת?
תקציר: שולמית-שולי מאושרת. מאושרת בחייה השגרתיים, עם בעלה ובִּתה והסוקולנטיים שהיא מגדלת בעציציה. היא אינה זקוקה ליותר מכך. בוקר אחד היא יוצאת מביתה שבתל אביב לטיול רגלי, מגיעה לספריית בית אריאלה. שם היא פוגשת בגבר. היא אינה יודעת אם הוא שם במקרה או שלא, אך הוא חלק מהעבר שלה, מילדותה ונעוריה, מהזיכרונות שהיא הדחיקה עמוק, במטרה להגיע לשלווה ולאושר. המפגש מציף זכרונות מעברה, עבר שהסתירה מכל מקורביה בהווה, ומערער את אושרה. תוך כדי שחייה נפרשים בפנינו, מפוענח גם סיפור מהעבר שרודף אותה שנים. בסיומו של הספר המעגל נסגר, בלי ספוילרים.
כשאני כותב ספר אני מתכנן סיפור. מתכנן באופן מדוקדק הכל, מצורת הגבות ועד הפינאלה. אחר כך, עם הכתיבה עצמה, התוכנית מקבלת תפניות ושינויים, גם צורת הגבות משתנה ולעיתים אפילו הפינאלה המקורי. אם אני מנסה למצוא תשובה לשאלה כיצד זה נכתבה על ידי דמות נשית שכזו, התשובה הכנה היחידה שיש באמתחתי היא שזה פשוט התרחש. הדמות כתבה את עצמה. זה נכון!
אם אני קצת חופר בתוכי, אני יודע שיש בי, למרות שישהן כל הסיבות שלא תהיה בי, הבנה לדמות הזו. למרות שהיא אישה. אולי משום שהיא אישה. ראשית כי האישה היתה פעם ילדה. לא תמיד סיפור חוזר לילדות, במקרה הזה הילדות חיונית להבנת עולמה של הדמות. האופן בו ילדה מבינה את החיים אינו שונה מזה של ילד, של בן. זו דעתי. השוני בחיישני הקליטה מתפתחים מאוחר יותר. נערות, בחרות, בגרות. חלק מההיסטוריה של הדמות מוכרת לי מחיי שלי, אין לי שום כוונה להרחיב, וגם מחייהם של אחרים. יש בי הבנה לדמות הזו, גם כשהיא אישה בוגרת. זו אינה הבנה שכלתנית, לא ניתוח אינטלקטואלי ופסיכולוגי, אלא הבנה אינסטינקטיבית. אולי משום שרוב חיי אני מוקף נשים.
בקבוצה בקיבוץ חיינו יחד בנים ובנות. אני אב לבנות, רק בנות. תמיד רציתי רק בנות, והבית שלנו היה תמיד מאוכלס בנשים. הבנות, אשתי שהיא חברתי, חברות של הנ"ל. אני מכיר אותן, ואני תמיד חי רגוע יותר ואמיתי יותר כשאני בחברת המין האחר.
גם בספרים האחרים שכתבתי, יש תמיד דמות נשית שהיא מרכזית וחיונית לסיפור. לחיוב או לשלילה, דמות נשית שמניעה את הסיפור. אולי משום כך רוב הקוראים שלי, למיטב ידיעתי, הן בכלל קוראות. אומרים לי שבימינו, רוב קוראי הספרים הן נשים. אז בראבו. ומתגובות שאני מקבל, נשים, בהכללה כמובן, מבינות טוב יותר את ספריי.
משפחה היא תֵמה שחוזרת ברוב הספרים שכתבתי. גם בספר המתח האחד וגם בספר לנוער צעיר, היחיד עד כה, ישנה משפחה. זו לא אותה משפחה, ולא רק משום שהשמות בה שונים. אולי כל הספרים בעולם עוסקים במשפחה, כזו או אחרת, מאושרת או מסוכסכת, של בני אדם נאורים או של אידיוטים מושלמים. אולי, לא בדקתי. לכל אדם יש משפחה, היא מיטיבה עמו או מכאיבה לו או אדישה כלפיו. גם אלו שמשפחתם איננה לצידם, נעלמה, סילקה אותו מעליה או הסתלקה ממנה- המשפחה קיימת בעולמו ככאבי פנטום.
הקשר של גיבורי למשפחה מסוימת, מקרינה על אישיותם, מסבירה בדרך כלל את תסביכיהם, את הנורמות שמובילות אותם. לעיתים הם נרדפים ברגשותיהם על ידי יותר ממשפחה אחת, כי, כידוע, לא לכל אחד יש רק משפחה אחת, לעיתים הגורל מוסיף משפחה נוספת או לעיתים, טפו-טפו, לוקח אחת.
בספרות, משפחה יכולה לשמש גם כאמצעי להציג עמדות פוליטיות, להיות אלגוריה למצב חברתי כללי, שלום עולמי, מלחמות עולם, סוציאליזם מול קפיטליזם, ריקנות מול האמונה באל. לא ארחיב. מלומדים ממני כתבו על כך. לגבי עצמי, איני סבור שאני עושה שימוש סמלי או משליך מהמשפחה לחברה ככלל. משפחה בספרים לילדים משמשת פעמים רבות כאמצעי חינוכי, להרחיב את ידיעתו של הקורא, ללמד את הילד שיש סוגים שונים של משפחות. המשפחה של השכן היא איננה בהכרח המשפחה של הילד הקורא. אין "משפחה נכונה". בספרים מסוימים משתמשים בתיאורי משפחה גם לכיוון ההפוך, להסביר שרק משפחה של אבא ואמא וילד, עם או בלי פרנטלות נוספות כלפי מעלה או כלפי מטה, היא היחידה הנכונה.
בספר היחיד שפרסמתי עד כה לנוער צעיר ישנה משפחה אחת של נועם, שהיא משפחה של אבא, אמא, ילד וכלב והרבה אהבה וכבוד הדדי, וישנה משפחה של תמר, שהיא שונה, אין אמא, אבא נעלם, סבתא נעלמה, הותירו את תמר לדאוג לעצמה, ולמרות כל זאת תמר היא מנהיגה ומוכשרת ומוצאת עצמה מאומצת במהירות על ידי משפחה נורמטיבית. הרגע קלטתי שהצפתי את ענין המשפחות בספר לנוער צעיר באופן חינוכי, מבלי שתכננתי.
בדרך כלל יצא שכתבתי על משפחות שהן מחוץ למכנה המשותף הנורמטיבי. ב"היסטוריה העלובה של משפחת פסטרנק" המשפחה מונהגת על ידי אם שתלטנית ואנוכית, אב המשפחה הוא אדם חלוש דעת שיושב עם הסבא, הפטריארך הגדול, בכלא, והם כולם עסוקים בחיי פשע או סמי-פשע ומאמינים שהם שליטי העולם, עד שמגיע אדם נורמטיבי לכאורה, מנהל בנק אפילו, ומוכיח להם שהוא עולה על כל שלשלת העבריינים בערמומיותו ונכלוליותו. זה כמובן רק חלק מהסיפור. בספר אחר, "תמיד היא", שהוא בכלל סיפור אהבה אפי, ישנה משפחה שנוצרת לאיטה ובמקרה, על ידי הפכים המתקבצים סביב דמות אחת כריזמטית וטרגית. גם זו משפחה.
בספרי האחרון, "שולמית מאושרת", לשולמית-שולי יש משפחה קטנה ונהדרת. היא, בעלה המקסים (כך היא מכנה אותו), בתה הקטנה, חמותה הנהדרת (כך היא מכנה אותה), והיא בהריון, היא חיה חיי שגרה, ריטואלים שחוזרים על עצמם, היא חיה את ההווה בלבד וההוויה הפשוטה הזו גורמת לה להיות מאושרת. ככל שהיא מבינה מה זה אושר. עד שדבר מה מתרחש ומזעזע ומערער את האושר הזה, כי האושר הוא פריך, ואין מדובר באסון חדש חלילה או בגידה, אלא זכרונות עבר, מהמשפחה שהיתה לה ושלא סיפרה עליה, שצפים ועולים עם פגישתה בדמות מעברה.
המשפחה בספר משקפת את האושר, ומאידך את הכאב, שמשפחה יכולה לגרום לאדם. לשלווה שמשפחה יכולה להביא לאדם בתנאי שהוא, או במקרה הזה היא, מצליח להתגבר על השדים שרודפים אותו. המשפחה ב'שלומית מאושרת' משמשת, אם מתעקשים, כמעבדה אנושית לבחון אם ניתן לברוח מהעבר, והמסקנה היא שלא. לא ניתן להתנתק לחלוטין מבני משפחה, גם אם רצית. אתה צפוי לסבל, אלא אם תתמודד נכון עם זכרונות ועם התעתוע של הזיכרון, שרק קילופו מאשר אדם סבור שהיא האמת, יוביל לגאולה ולחזרה אל האושר.
לא פשוט לשולמית להיות מי שהיא רוצה. לא היו לה דמויות חיקוי חיוביות שדרך דמותן תפלס את הדרך שלה לאושר. היא התרחקה מהמשפחה שהיתה לה על מנת להתרחק מהאומללות שהסבה לה. היא מדחיקה את העבר במטרה לפתור לעצמה שאלות לא פשוטות לגבי עצמה: כיצד היה אם טובה? רעיה טובה? כלה טוב? כיצד החיים שתבנה לעצמה יגרמו לה להיות מאושרת?
אם לתמצת את שכתבתי לעיל, משפחה היא תמיד גיבור נוסף בספר. ממש דמות בפני עצמה. לדמויות שבספרים, המשפחה מהווה מקלט. או אסון. או גם וגם. אישית, בחיי שלי, המשפחה הקטנה שלי, זו שבניתי לעצמי על מנת שלא תהיה כמו זו שהיתה לי בילדותי, היא מהווה עבורי את השנגרילה הפרטי שלי. זה שאליו אני בא כדי להיות שלוו. לא חברים ולא עבודה ולא קבוצות תמיכה. אולי לא פלא שהמשפחה תופסת מקום של כבוד בכל סיפור שאני כותב.
את הספר "שולמית מאושרת" אפשר להשיג בחנויות הספרים ובאתר ההוצאה כינרת זמורה משפחות
