לאופנה יש נטייה ידועה לחזור על עצמה. היא עושה זאת באלגנטיות, לעיתים ביוהרה, ותמיד עם יחסי ציבור משופרים. בכל עונה מוכרזת מהפכה חדשה: גזרה שלא נראתה מעולם, צבע שחייבים לאמץ, פריט שמוצג כאילו נחת זה עתה ממסלול עתידני. בפועל, האופנה אינה ממציאה את עצמה מחדש בכל פעם. היא חוזרת לארכיון, שולפת רעיון ישן, מלטשת אותו, מחליפה לו בד, מוסיפה טכנולוגיה, מצמידה לו קמפיין חכם ומגישה אותו כדבר הבא.
ובאמת, כמה עוד אפשר להמציא. כמה גזרות חדשות יכול הגוף האנושי לשאת לפני שמישהו שוב מגלה את המותן הגבוהה, את המכנסיים המתרחבים, את שמלת המעטפת, את חצאית המקסי או את הטופ הקטן שנראה כאילו נולד באינסטגרם, אף שכבר רקד מתחת לכדור דיסקו אי שם בסוף שנות ה־70.
השינויים המשמעותיים באופנה של היום מתרחשים בעיקר במרקמים, בבדים, בטכנולוגיות, בעיבודים, בשיתופי פעולה בין בתי אופנה למותגי ספורט וביכולת לגרום לפריט בסיסי להיראות כמו החלטה אסתטית מחושבת. הצללית עצמה, הרעיון, התנועה של הבגד על הגוף, כמעט תמיד כבר היו כאן. לעיתים הם פשוט חוזרים אחרי ניקוי יבש רעיוני, תמחור מחודש וקמפיין עם משפיענית שיודעת להחזיק בקבוק מים כאילו מדובר באביזר קוטור.
וזו בדיוק האירוניה היפה של שנות ה־70. רבות מהצעירות שלובשות היום טייץ של ALO Yoga, חליפת סריג צמודה, מכנסיים מתרחבים, טופ הלטר, משקפי שמש גדולים או ז׳קט זמש בגוון קאמל, לא בהכרח יודעות שהן לא המציאו את השיק הנינוח. הוא כבר היה כאן. אפילו כטרנד מוצלח מאוד. הרבה לפני שהמילה וולנס הפכה להצדקה לגבות מחיר של שמלת ערב על בגדי סטודיו.
שנות ה־70 היו עשור שבו האופנה הפסיקה להתנצל. היא לא ביקשה להיות מנומסת, לא ניסתה להיראות מאופקת מדי, ולא חששה ממעט דרמה. להפך. היא הבינה שבגד טוב לא חייב ללחוש. לעיתים הוא יכול להיכנס לחדר לפני האישה שלובשת אותו, ולסמן שמשהו מעניין עומד לקרות.
זה היה עשור של סילואטים ארוכים, מותניים מודגשות, מכנסי פדלפון, שרוולים מתרחבים, שמלות מקסי, שמלות מעטפת, אוברולים, טופים קשורים, ג׳ינסים גבוהים ונעלי פלטפורמה. הגוף התארך, הבד זז, והצללית קיבלה תנועה. גם הפריט היומיומי ביותר נראה כאילו הוא בדרך לסצנה חשובה.
אבל שנות ה־70 לא היו רק דיסקו ונצנצים, גם אם נוח מאוד לצמצם אותן לשם. הן היו גם בוהו, זמש, רקמות, קרושה, פרנזים, כותנה, קורדרוי, פייזלי, ירוק זית, חום שוקולד, חרדל, טרקוטה וכתום שרוף. פלטת צבעים חמה, אדמתית, מעט אינטלקטואלית וממש לא נטולת יוהרה. יוהרה טובה, כמובן. זו שיודעת להבחין בין “זרקתי על עצמי משהו” לבין “לקח לי ארבעים דקות להיראות כאילו זרקתי על עצמי משהו”.
במקביל, רחבת הריקודים דרשה שפה אחרת. שם כבר לא הספיקו זמש ורקמה. הדיסקו ביקש אור. לורקס, פאייטים, סאטן, ג׳רזי מבריק, מחשופים, אוברולים, שמלות הלטר, כתפיים חשופות, גב פתוח וברק מתכתי. אלה לא היו בגדים שנועדו להיראות באור יום. אלה היו בגדים שנועדו לזוז עם המוזיקה, להיתפס בפלאש ולהחזיר אור מכדור מראות כאילו מדובר בשליחות תרבותית.
ומול כל הברק הזה צמח גם הפאנק, הילד הכועס של סוף העשור. עור, קרעים, סיכות ביטחון, טארטן, שרשראות, מגפיים, שחור ואדום. אנטי־אסתטיקה שהפכה מהר מאוד לאסתטיקה בפני עצמה. כי גם מרד, כידוע, זקוק לסטיילינג. אחרת הוא פשוט נראה כמו כביסה שלא קופלה.
הגדולה של שנות ה־70 היא שהן לא הציעו דמות נשית אחת. הן הציעו ארון שלם של אפשרויות. בבוקר ג׳ינס גבוה וחולצה מכופתרת רכה. בצהריים שמלת מעטפת שמבינה היטב את הקשר בין נוחות לכוח. בערב אוברול מבריק או שמלת ג׳רזי שנעה עם הגוף בלי לבקש אישור. ובסוף השבוע, אולי חצאית מקסי, מגפי זמש וחגורה רחבה. לא מפני שהאישה לא ידעה מי היא, אלא מפני שהיא הבינה שאישיות אחת היא פשוט מעט מדי.
זו גם הסיבה שהחזרה של שנות ה־70 רלוונטית כל כך היום. העשור הזה מתאים לעידן שבו כולנו נעות בין משרד, קפה, אירוע, אימון, סטורי, פגישה ושקר קטן לעצמנו שנקרא “אני רק קופצת לשעה”. הוא מאפשר גמישות. הוא לא דורש לבחור בין נוחות לגלאם, בין נשיות לכוח, בין טבעיות להצגה. הוא מבין שהכול יכול להתקיים יחד, כל עוד הבד נופל נכון והמותן יושבת במקום.
הטייץ היוקרתי של היום, למשל, אינו רק פריט ספורט. הוא גלגול מודרני של מחשבה ישנה: בגדים שנעים עם הגוף, נראים טוב מחוץ לסטודיו, ומצליחים להעמיד פנים שהם פרקטיים בלבד. מכנסי הפדלפון שחזרו בגרסאות עכשוויות, הג׳ינס הרחב, הטופים הצמודים, שמלות הסריג, חליפות הג׳רזי והצבעים האדמתיים, כולם שייכים לאותו די.אן.איי. שנות ה־70 פשוט עברו מיתוג מחדש ועליית מחיר.
היום קוראים לזה רטרו. פעם קראו לזה להתלבש.
וזה אולי הלקח החשוב ביותר מהעשור הזה. אופנה אינה חוזרת על עצמה כפי שהייתה. היא חוזרת חכמה יותר, יקרה יותר, ממוסחרת יותר, ולעיתים גם פחות אמיצה. שנות ה־70 היו פחות מלוטשות מהגרסה שאנחנו מקבלות היום, אבל הן היו חיות יותר. הן העזו להיות מוגזמות, רכות, זולות, יוקרתיות, מיניות, פוליטיות, טבעיות ומלאכותיות בעת ובעונה אחת. הן לא ניסו להיראות נקיות מדי. הן ניסו להיראות כמו חיים.
לכן, בפעם הבאה שמישהי תעמוד מול המראה בטייץ מחמיא, סריג קצר, משקפי שמש גדולים ונעלי פלטפורמה, ותחשוב שהיא נראית הכי 2026, אפשר בהחלט להסכים איתה. היא באמת נראית עדכנית.
רק שהעדכניות הזאת כבר יצאה פעם לרקוד, חזרה בשלוש לפנות בוקר, והשאירה אחריה עשור שלם שלא מפסיק לחזור.
