יש לנו נטייה מעט משונה לבחור יוקרה לפי הדרכון שלה.
ספה מאיטליה נשמעת לנו מיד נכונה יותר. גוף תאורה מדנמרק מקבל אצלנו מעמד של השכלה גבוהה. שולחן שמגיע מפריז כבר כמעט דורש שנתלבש יפה לפני שנניח עליו קפה. וכמובן, כרית עם מונוגרמה צרפתית עדיין מצליחה לגרום ללא מעט אנשים להרגיש שהבית קיבל סוף סוף תו תקן. לא ברור של מי, אבל תו תקן.
זו אחת האשליות האלגנטיות של עולם העיצוב: המחשבה שיוקרה חייבת לדבר איטלקית, צרפתית או סקנדינבית. בעולם שבו Louis Vuitton מטפח אובייקטים לבית, Fendi Casa מתרגם את עולם האופנה לריהוט, Armani/Casa מוכר איפוק יוקרתי בקווים מדודים, ו־Hermès Maison הופך עור, עץ ותפר להצהרת מעמד, הבית הפך מזמן להרבה יותר ממקום מגורים. הוא זירת טעם. לעיתים גם זירת חרדה קלה שמישהו חלילה לא יבחין בזמן כמה הכול עלה.
אבל בית טוב באמת אינו שלט חוצות. הוא אינו צריך לצעוק את שם המעצב מהכרית, מהידית או מהרגל של השולחן. יוקרה אמיתית נמדדת בחומר, בפרופורציה, בתכנון, באיכות הביצוע וביכולת של רהיט אחד לשנות את האינטליגנציה של חלל שלם.
כאן נכנס ניסו רהיטים. ניסו אינו מנסה להתחפש לבית עיצוב איטלקי, וזו בדיוק הסיבה שהוא מעניין. המותג, שנוסד בשנת 1974 בפלורנטין כמרפדייה משפחתית קטנה של ניסו אדוט, התפתח עם השנים לבית עיצוב וייצור מקומי בעל חתימה מובהקת: עבודת יד, התאמה אישית, עין פיסולית, הבנה עמוקה של חומר ויכולת לייצר רהיטים שאינם מבקשים רשות להיות נוכחים בחלל.
זו אינה יוקרה ישראלית במובן הפטריוטי, המאולץ, זה שמבקש מאיתנו לפרגן רק מפני שזה כחול־לבן. להפך. ניסו מעניין מפני שהוא אינו זקוק להנחות סנטימנטליות. הוא עומד מול מותגי העיצוב הבינלאומיים לא מתוך רגשי נחיתות, אלא מתוך ביטחון שקט למדי: אפשר לייצר כאן רהיטים יוקרתיים, חכמים, מדויקים, אישיים, ואפילו כאלה שמבינים היטב את האקלים, האור, הפרופורציות והחיים הישראליים, בלי להיראות כמו פתרון מקומי לדבר האמיתי.
ומי שחושב שאפשר להכניס הביתה פריט של ניסו בלי שמישהו שמבין דבר או שניים בעיצוב יזהה את החתימה, כנראה עדיין מחפש לוגואים במקום להסתכל על עבודה. החתימה של ניסו אינה מונוגרמה תפורה על כרית, אינה אבזם מוזהב ואינה שם זר שנאמר במבטא הנכון. היא נמצאת בקימור, בתפר, ביחס שבין עור לבד, באופן שבו רהיט עומד בחלל ויודע בדיוק מי הוא. לא מתאמץ. לא מתחנף. לא מבקש אישור.
קולקציית הקיץ החדשה של המותג ממשיכה את השפה הפיסולית המזוהה עמו, אך עושה זאת ברכות חופשית ונועזת יותר. יש בה תנועה, נפח, טקסטורות עשירות, שילובי עור ובד וטכנולוגיות ייצור מתקדמות. היא אינה מנסה להיות אוסף רהיטים נאים לסלון מנומס. היא מציעה תפיסה: רהיט כמרכז כוח אסתטי, לא כאביזר רקע.
כורסת סטרים מבהירה זאת כבר במבט ראשון. היא נקראת על שם סגנון הסטרימליין, וההשפעה ניכרת בקו הנמשך של הגב, בעור העוטף, במושב השוקע בעדינות סביב הגוף ובתפרים שאינם מתעקשים על סימטריה סטרילית. יש בה משהו חי יותר, פחות מחונך. היא מרחפת מעט מעל הרצפה, קלה במראה אך בעלת נוכחות ברורה, ומצליחה לעשות את מה שרהיטים רבים מדי שכחו לעשות: להיראות מעניינת גם מאחור. בעולם שבו לא מעט ספות וכורסאות מתוכננות כאילו לעולם לא יעזבו את הקיר, זו כבר אמירה.
ספת סטרים ממשיכה את אותו רעיון בקנה מידה רחב יותר. היא אינה ספה ישרה, אך גם אינה נכנעת באופן מלא לטרנד הספות המעוגלות, שכבר הספיק להופיע כמעט בכל חלל עם קיר כוח, טראצו וביטחון עצמי לא תמיד מוצדק. הקימור שלה מדוד, כמעט חברתי. הוא מייצר תחושת קרבה ושיחה, בלי להפוך את הסלון לתפאורה של מלון בוטיק שממש רוצה שיעלו אותו לסטורי.
הכוח שלה נמצא באיזון. היא יכולה לעמוד בחלל פתוח, אך גם מול קיר ישר; היא נראית שלמה מכל זווית, אבל אינה הופכת את עצמה לאירוע קולני. גב העור מעניק לה מעטפת רכה, והתפרים המדויקים שומרים על תחושת עבודת היד. זו ספה שאינה נבהלת ממרכז החדר. נדיר, ולמען האמת, מרענן.
לצד הרכות הזו, שולחנות נודוס מוסיפים לקולקציה ממד אחר: טכנולוגי, פיסולי, כמעט ארכיטקטוני. הם מיוצרים בהדפסת תלת־ממד, עם קווי מתאר גליים וגימור פוליטורה מבריק, והם מתנהגים פחות כמו שולחנות צד ויותר כמו אובייקטים קטנים של עיצוב. זו כבר אינה שאלה של היכן מניחים כוס קפה. זו שאלה איזה סוג של מבנה קטן מכניסים אל תוך הבית.
נודוס לנגר, נודוס גוץ ונודוס חתיך מציעים שלוש פרופורציות שונות של אותו רעיון: גובה, נפח, תנועה, משחק אור וחומריות שאינה מסתפקת בשימושיות. הם מזכירים ששולחן צד יכול להיות הרבה יותר מתירוץ להניח עליו שלט. הוא יכול להיות פיסול קטן, כזה שמחזיק את החלל לא פחות משהוא מחזיק חפצים.
לא יכולנו גם להתעלם מכורסת פודל, השם לבדו עושה עבודה טובה יותר מכל קטלוג יוקרתי בעולם, הפריט עצמו מעניין הרבה יותר מהגימיק. זו כורסה עגלגלה, מרופדת, רכה, כמעט חייתית, עם פסי בד בולטים המזכירים תפרים של כדורסל או בייסבול. היא לא נולדה להשתלב. היא נולדה כדי שיסתכלו עליה.
ובכל זאת, למרות הנפח והאופי, היא אינה גולשת למחוזות הגימיק הזול. יש בה הומור, חום, ביטחון עצמי ונוחות שנראית אמיתית, לא רק מצטלמת היטב. זה בדיוק המקום שבו ניסו מצליח להישאר רלוונטי: הוא אינו נשען על המילה "יוקרתי" כאילו היא מספיקה בפני עצמה, אלא בונה רהיטים עם שפה, אומץ ונוכחות. בהמשך צפויה להצטרף גם ספת פודל, שתמשיך את אותו קו של רכות שאינה מתנצלת ופיסוליות שאינה מתחנפת.
הסיפור הרחב של הקולקציה הזו אינו רק קיץ, תנועה או רכות. הוא השאלה מה נחשב היום יוקרתי בבית הישראלי.
במשך שנים התרגלנו לחשוב שיוקרה מגיעה מבחוץ, עטופה במבטא הנכון וארוזה במכולה. נדמה לנו שמותג בינלאומי מעניק לבית תוקף אסתטי, כאילו האורחים אמורים להיכנס, לזהות מיד את השם, להנהן בשקט ולהבין שהגענו. אלא שבית ראוי לשמו אינו צריך להוכיח דבר במהירות כזו. הוא אינו תצוגת הישגים. הוא ביוגרפיה חומרית.
יוקרה ישראלית, כשהיא עשויה נכון, יכולה להיות הרבה יותר מעניינת. היא יודעת להתמודד עם חללים לא מושלמים, עם אור קשוח, עם אדריכלות מקומית, עם משפחות אמיתיות ועם חיים שלא תמיד נראים כמו מגזין. היא אינה מסתפקת באובייקט יפה. היא דורשת התאמה, חומר, פרופורציה, מגע ויכולת לייצר פריט שלא נראה כאילו כבר פגשנו אותו בעשרה פנטהאוזים אחרים.
ניסו רהיטים מצליח בדיוק במקום הזה.
הוא אינו מבקש מאיתנו לוותר על עולם היוקרה הבינלאומי. להפך, הוא מכיר אותו היטב. אבל הוא מציע אלטרנטיבה ישראלית בשלה יותר: יוקרה שאינה תלויה בלוגו, אלא בעבודה. יוקרה שנעשית בתל אביב, בידיים מקומיות, עם טכנולוגיה עכשווית ועם מספיק ביטחון עצמי כדי לא להישמע כמו חיקוי של אף אחד.
אולי הגיע הזמן שגם הסלון הישראלי יתבגר.
לא כל דבר יקר צריך להגיע מאירופה. לא כל פריט נחשק חייב לשאת שם משפחה איטלקי. לא כל בית עם יומרה אסתטית צריך להוכיח שהוא מכיר את מילאנו.
לפעמים מספיק להכניס הביתה כורסה אחת עם קימור נכון, ספה שמבינה תנועה, שולחן שנראה כמו פסל קטן ותחושה ברורה שמישהו כאן חשב באמת על החלל.
זו יוקרה. והפעם, היא מדברת עברית.
