האופנה הישראלית רגילה להסתדר עם מעט מדי: מעט מדי תקציבים, מעט מדי סבלנות, מעט מדי כבוד ציבורי למה שהיא באמת עושה, ולעיתים גם מעט מדי הבנה בסיסית לכך שבגד טוב אינו מתחיל ונגמר בשאלה אם הוא “מחמיא”. לכן רשימת המועמדים והמועמדות הסופיים לפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בתחום האופנה לשנת 2026 אינה רק עוד הודעה חגיגית לעיתונות. היא תזכורת כמעט אלגנטית לכך שאופנה, כשהיא נעשית ברצינות, אינה קישוט. היא תרבות, כלכלה, זהות, מלאכה, ולעיתים גם הדרך המדויקת ביותר להבין איפה אנחנו חיים.
קרן אדמונד דה רוטשילד הכריזה על רשימת המועמדים והמועמדות הסופיים לפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בתחום האופנה לשנת 2026. מתוך למעלה ממאה תיקי עבודות שהוגשו על ידי מיטב המעצבים והמעצבות בישראל, בחר חבר השופטים 22 יוצרים ויוצרות שנכנסו לשורטליסט הסופי. ארבעה מהם יזכו בפרסים כספיים בסכום כולל של 260 אלף שקלים: שני פרסים למעצבות ומעצבים בכירים, ושני פרסים למעצבות ומעצבים צעירים. הזוכות והזוכים יוכרזו בטקס חגיגי שייערך במהלך קיץ 2026.
על פניו, פרס. בפועל, משהו מעט גדול יותר. בשדה קטן, דחוס, יקר, חסר רחמים לעיתים, ובעיקר כזה שמצופה ממנו להיראות נפלא גם כשהוא עובד בתנאים פחות מנפלאים, פרס כזה הוא לא רק מחווה. הוא הצהרת ערך. הוא אומר למעצבים שמישהו רואה את העבודה שלהם לפני שהיא הופכת לפריט על קולב, לפני שהיא נמכרת, לפני שהיא מצטלמת, לפני שהיא נמדדת במונחים הצרים והמעייפים של “לביש”, “מסחרי”, “מיוחד” או “קצת יותר מדי”. כלומר, לפני שהשוק מנסה להקטין אותה למידה 38.
וזה חשוב. כי בישראל אוהבים יצירה, אבל מעדיפים שתהיה יעילה. אוהבים מקוריות, אבל רצוי שתגיע בצבעים נכונים, במחיר לא מעליב מדי, ובאופן שלא ידרוש הסבר ארוך מהמעצבת. אופנה טובה, למרבה הצער של מי שמעדיף חיים פשוטים, לא תמיד מתנהגת יפה. היא שואלת שאלות. היא מתעקשת על חומר, על גוף, על תנועה, על זהות, על זיכרון, על שייכות ועל התנגדות. לפעמים היא גם לא מתחנפת. וזה בדיוק הרגע שבו היא נעשית מעניינת באמת.
פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב נוסד כדי להעניק במה וקול לעיצוב הישראלי העכשווי, מתוך תפיסה שליצירה יש תפקיד תרבותי עמוק. הפרס פועל ברוטציה בין שלושה תחומים: עיצוב תקשורת חזותית, עיצוב מוצר ועיצוב אופנה. בשנת 2026 הפוקוס חוזר לאופנה, תחום שבישראל עדיין אוהבים לדבר עליו דרך פריז, מילאנו וקופנהגן, כאילו תל אביב, יפו, חיפה, ירושלים, באר שבע וכל מה שביניהן לא מייצרות כבר שנים שפה חזותית עצמאית, חריפה ומורכבת.
הרשימה השנה מדברת בדיוק על זה. היא אינה מנסה להציע הגדרה אחת לאופנה ישראלית, וטוב שכך. אופנה ישראלית אינה רק פשתן לבן, כפכפים יקרים והצהרה מעט שחוקה על “ים תיכוניות”. היא גם חייטות, טקסטיל, אופנת רחוב, מלאכה, זיכרון עדתי, גוף, מגדר, מסורת, דת, חילוניות, מחאה, מסחר, פנטזיה ופרקטיקה. בקיצור, כל הדברים שאופנה טובה יודעת להכיל כשהיא מפסיקה להתחנן להיות רק יפה.
עו״ד טל שגיא פארן, מנהלת קרן אדמונד דה רוטשילד, ציינה כי רשימת המועמדים הסופית השנה מרגשת במיוחד, משום שהיא מוכיחה שגם בתוך מציאות של מלחמה וחוסר ודאות, העיצוב הישראלי אינו עוצר. לדבריה, המעצבים והמעצבות שנבחרו לא רק יוצרים אופנה איכותית, אלא מגיבים למה שקורה סביבנו ברגישות ובדיוק. אפשר היה לחשוד במשפט הזה שהוא שייך לעולם המכובד של הודעות לעיתונות, אבל הפעם הוא גם נכון. כי בשנים האחרונות עצם הבחירה להמשיך ליצור כאן הפכה למעשה בעל משמעות. גם כשהוא לא צועק. אולי דווקא משום שהוא לא צועק.
להקים קולקציה בזמן שהכול מסביב מתוח, שביר ולא צפוי זו לא רק פעולה אסתטית. זו התעקשות. לעסוק בבד, בגזרה, בפרופורציה, בצבע, בטקסטורה ובפרט הקטן, בזמן שהמציאות דורשת מאיתנו להתמסר לכותרות גדולות ולחרדה מתמשכת, זו פעולה תרבותית כמעט חצופה. לא במובן הפלקטי של המילה. אין צורך להפוך כל תפר למניפסט. אבל כן במובן הפשוט והעמוק יותר: להמשיך לעסוק ביופי, במבנה, במחשבה ובזהות, גם כשהעולם מעדיף שנהיה עסוקות רק בהישרדות.
בקטגוריית המעצבות והמעצבים הבכירים נבחרו איאהב ג׳יריס, אנוק יוסבשוילי מ־VAGUE, גולן פרידמן ואדי גברילידס מ־House of Jaffa, הילה ברודי מ־HAR, ירון מינקובסקי, לילך אליהו מ־TABU, מאור צבר, מאיה בש, ענת משולם ודור חן מ־Holyland Civilians, שירלי לסרי מ־Petit Pois וששון קדם.
זו רשימה שמציבה זה לצד זה קולות שונים מאוד, וזה בדיוק יופייה. היא אינה מנסה להחליק את השדה המקומי לכדי נרטיב אחד נוח לעיכול. יש בה שמות שפועלים מתוך שפה מזוהה ועקבית, לצד יוצרים שממשיכים להרחיב את גבולות ההגדרה של אופנה ישראלית. יש בה מסחריות לצד מחשבה רעיונית, חייטות לצד ניסוי, מקומיות לצד מבט בינלאומי, וגוף עבודה שמזכיר כי קריירה באופנה אינה בנויה מהברקה חד פעמית, אלא מהיכולת להמשיך ולייצר שפה לאורך זמן.
וזה, אגב, החלק הפחות רומנטי והיותר מרשים. כי באופנה כולם אוהבים לדבר על השראה, מוזה, חזון ואוסף מילים שנראות טוב לצד צילום בשחור לבן. בפועל, קריירה אופנתית נבנית מעקביות, מהישרדות, מניהול, מהבנה עמוקה של חומר, מיכולת להתחדש בלי לאבד זהות, ומהכוח להמשיך לעבוד גם כשהטרנדים מתחלפים בקצב שבו פעם החליפו רק פילטרים באינסטגרם. במילים אחרות, לא די להיות מוכשר. צריך גם להחזיק מעמד. בישראל זו כבר כמעט קטגוריית אקסטרים.
בקטגוריית המעצבות והמעצבים הצעירים נבחרו ארטיום ריאבקו מ־ARCHIE & DENNIS, אופיר איבגי, דוד וקסלר, דולב אלרון, טל מסלבי, ירדן חנוכה מ־JOR-D, ינקי ונטף גוליאן, מיכל ירסאנש מנגיסטו מ־AKAL, ענבר אבנרי, שחר אבנט ושימרית בן יעקב מ־MISHIMONO.
כאן נמצא אולי החלק המסקרן ביותר של הפרס. לא מפני שהדור הצעיר “מרענן”, מילה שראוי לשמור בעיקר למגבונים לחים ולמשקאות קיץ, אלא מפני שהוא פועל בתוך מציאות שבה אופנה כבר אינה יכולה להרשות לעצמה להיות מנותקת משאלות של קיימות, זהות, גוף, מגדר, טכנולוגיה, קהילה וכלכלה. המעצבים הצעירים אינם צריכים שיסבירו להם שאופנה היא לא רק בגד. הם יודעים את זה מהרגע הראשון. לעיתים דווקא משום כך הם פחות סבלניים כלפי ההפרדה המיושנת בין אמנות, עיצוב ומסחר.
הם גם פועלים בעולם קשוח יותר. מצד אחד, קל יותר להיחשף. כל אחד יכול לפתוח מותג, להעלות ריל, לכתוב “קולקציה חדשה” ולגרום לזה להיראות כמו רגע מכונן. מצד שני, קשה הרבה יותר לשרוד. חשיפה אינה תשתית. לייקים אינם מודל עסקי. ואסתטיקה ללא עומק מחזיקה בדיוק עד שהאלגוריתם מתעייף ממנה. לכן הבחירה במעצבים צעירים שמצליחים לבנות שפה, להחזיק רעיון, לעבוד עם חומר ולנסח עמדה, היא לא רק בחירה אסתטית. היא השקעה בעתיד של שדה שלם.
אות הוקרה מיוחד יוענק השנה למעצבת האופנה דורין פרנקפורט, על פועלה לאורך חמישה עשורים כשחקנית מרכזית בשדה האופנה הישראלית. זו אחת מאותן בחירות שנשמעות מובנות מאליהן רק משום שהן מדויקות כל כך. דורין פרנקפורט היא לא רק שם מוכר. היא מוסד, גם אם המילה מוסד עושה עוול מסוים לאישה שבנתה לאורך שנים שפה אופנתית חדה, מקומית, אינטליגנטית ועקבית.
פרנקפורט הצליחה לעשות את מה שמעטים מצליחים לעשות כאן: לחבר בין אופנה לבישה לבין עמדה תרבותית, בין בגדים לבין זהות, בין ייצור מקומי לבין תפיסה רחבה יותר של אחריות, איכות ונוכחות. היא הוכיחה שאפשר להתלבש באופן מקומי בלי להיראות פרובינציאלית, להיות אלגנטית בלי להתחנף, להחזיק סגנון בלי לרדוף אחרי כל טרנד שמגיע מחו״ל עם יחסי ציבור מוגזמים מדי, ובעיקר לבנות שפה שנשארת רלוונטית גם אחרי שהרעש מתחלף.
במדינה שבה הזיכרון האופנתי נוטה להחזיק בערך עונה וחצי, עצם ההכרה בפעילות ארוכת שנים היא משמעותית. היא מזכירה שיש כאן היסטוריה. שיש רצף. שיש מעצבות ומעצבים שלא רק יצרו בגדים, אלא עיצבו אפשרות. אפשרות לחשוב על אופנה ישראלית לא כעל גרסה מקומית של משהו אחר, אלא כעל שפה בעלת משקל משל עצמה.
עבודותיהם של 22 המועמדים והמועמדות יתועדו בקטלוג מהודר שיושק באירוע השיא השנתי. לכאורה, פרט טכני. בפועל, אחד המרכיבים החשובים ביותר במהלך הזה. כי תיעוד הוא חלק מהבעיה וחלק מהפתרון. שדה אופנה שאינו מתועד כראוי נעלם מהר מדי. קולקציות מתפרקות, חומרים נשכחים, תצוגות נותרות בזיכרון של מי שהיה בחדר, ואז מגיע הדור הבא וחושב שהוא המציא את הכול. חמוד, אבל לא מדויק.
קטלוג כזה אינו רק מוצר יפה לשולחן קפה של אנשים שיודעים לומר “אובייקט” בלי להתנצל. הוא ארכיון. הוא עדות. הוא מסמן שהעשייה הזו ראויה להישמר, להיקרא, להילמד ולהיות חלק מהזיכרון התרבותי המקומי. וזה אולי אחד הדברים החשובים שפרס מסוג זה עושה: הוא לא רק מחלק כסף, אלא מייצר מסגרת של ערך סביב התחום כולו.
אפשר כמובן להתייחס לפרס הזה כאל אירוע של ברנז׳ה. אפשר גם להחמיץ את העיקר. כי אופנה, כשהיא טובה, אינה מסתכמת בשאלה מי לבש מה. היא בוחנת איך חברה רואה את עצמה, מה היא מנסה להסתיר, מה היא מעזה לחשוף, איך היא מתרגמת מתח, יופי, גוף, מעמד, זיכרון ופנטזיה לבגד אחד, לתפר אחד, לבחירה אחת של חומר.
במובן הזה, רשימת המועמדים של 2026 אינה רק רשימת שמות. היא תמונת מצב. היא אומרת משהו על ישראל של עכשיו: על הצורך להמשיך ליצור, על הרצון להחזיק זהות מורכבת, על הניסיון להישאר אלגנטיים גם כשמסביב לא תמיד מתנהגים בהתאם. היא גם מזכירה לנו שאופנה ישראלית אינה צריכה לבקש אישור מפריז כדי להיות חשובה. היא צריכה לדעת בדיוק מי היא, ולפעמים גם לדעת למי היא לא חייבת דין וחשבון.
מעבר לכל השפה התרבותית, הבד המשובח והגזרות שמחזיקות רעיון טוב יותר מרוב נאומי התרבות, יש כאן גם עניין מעשי מאוד. יצירה היא תשתית. היא מייצרת ערך. היא בונה מותגים, מקומות עבודה, זהות מקומית, קהילות מקצועיות, שיתופי פעולה, תעשייה, ייצוא סמלי ועניין בינלאומי. לא הכול נמדד במכירה מיידית, תודה לאל, אבל גם לא הכול נשאר בממלכת הרוח. אופנה היא עסק. במקרים הטובים היא עסק עם נשמה. במקרים המצוינים היא גם יודעת לתפור אותה היטב.
פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב בתחום האופנה 2026 מעניק השנה במה ל־22 מעצבים ומעצבות שמוכיחים כי השדה המקומי חי, חד, מגוון ומלא תעוזה. אות ההוקרה לדורין פרנקפורט מוסיף לרגע הזה עומק היסטורי ראוי. בין השמות הוותיקים לצעירים, בין הקטלוג לטקס, בין המענק לשיחה התרבותית הרחבה יותר, מתקבלת תמונה אחת ברורה: האופנה הישראלית אינה מבקשת אישור כניסה לחדר. היא כבר בפנים. עכשיו רק נותר לקוות שמישהו יידע להעריך את זה לפני שהיא שוב תיאלץ להוכיח שהיא הרבה יותר משמלה יפה.
