אבא שלי לא ידע מילה באנגלית. את הביטלס הוא דווקא ידע בעל פה.

על תקליטים אסורים בברית המועצות, מוזיקה ששרדה אימפריות, תזמורת סימפונית וקהל ישראלי שבמשך שעתיים הצליח להסכים על משהו. טור אישי בעקבות The Beatles Symphony.

הביטלס מעולם לא היו עבורי נוסטלגיה במובנה המקובל. לא התנשקתי לראשונה לצלילי שיריהם, לא הברזתי מבית הספר כדי לקנות את התקליט החדש שלהם, ובוודאי שלא השתתפתי בוויכוחים על עליונותו של לנון על מקרטני. כשנולדתי, ארבעת הבחורים מליברפול כבר הספיקו לכבוש את העולם ולהתפרק. ובכל זאת, הם היו חלק בלתי נפרד מילדותי.

נולדתי במדינה שאינה קיימת עוד. מדינה שניסתה להכתיב לאזרחיה מה לחשוב, מה לקרוא ולאיזו מוזיקה להאזין. בברית המועצות, רוק מערבי לא היה בדיוק הבחירה המועדפת על הממסד, אבל אצלנו בבית הביטלס התנגנו כמעט מדי יום. בין עשרות תקליטים מאושרים הסתתרו גם כמה שלא זכו לברכתם של שומרי התרבות הסובייטית. אבי שמר עליהם בקפידה, כאילו היו מסמכים מסווגים ולא ארבעה אנגלים ששרים על אהבה, בדידות וצוללות צהובות.

אבא שלי לא ידע מילה באנגלית. אפילו לא אחת. זה לא הפריע לו לזמזם את השירים בהתלהבות ובביטחון של אדם שמעולם לא נתן לחוסר ידיעת השפה להפריע לפרשנות האישית שלו. הוא אולי לא הבין מה בדיוק מקרטני מבקש, אבל את המנגינה הכיר היטב.

כילדה לא ייחסתי לכך חשיבות מיוחדת. המוזיקה הייתה חלק מן הבית, מן השגרה, מן הקול של אבא. רק כשבגרתי ולמדתי להבחין בין להיט חולף לבין יצירה שעומדת במבחן הזמן, הבנתי מה הסתתר בין התקליטים ההם.

ברית המועצות התפרקה לפני כשלושים וחמש שנים. הביטלס, לעומת זאת, ממשיכים להישמע מצוין. במבחן ההיסטוריה, נדמה שלנון ניצח את לנין, לפחות בכל הנוגע לפסקול.

ארבעה בחורים מליברפול, כמה עשורים מאוחר יותר

אל המפגש המחודש עם המוזיקה הזאת הגעתי בזכות The Beatles Symphony, מופע המחווה של להקת The Bestbeat בליווי תזמורת סימפונית.

אודה שאני ניגשת למופעי מחווה בחשדנות מסוימת. תעשיית הנוסטלגיה הפכה לענף מסחרי משגשג, וכמעט כל אמן גדול זוכה כיום לגרסה משוחזרת של עצמו. לעיתים התסרוקת מדויקת להפליא, החליפה נתפרה לפי התצלומים המקוריים, ורק הכישרון נשכח בחדר ההלבשה.

The Bestbeat מציגה גישה רצינית יותר. חברי הלהקה, העוסקים זה כשני עשורים בשחזור יצירתם של הביטלס, אינם מסתפקים בביצוע הלהיטים. הם משחזרים את התפתחותה המוזיקלית והחזותית של הרביעייה, מתקופת ההופעות המוקדמות בליברפול ועד ליצירות המורכבות של שנותיה האחרונות.

כלי הנגינה, התלבושות, המחוות הבימתיות והדינמיקה בין הנגנים מטופלים בקפידה. אבל ההישג העיקרי אינו טמון בדיוק החזותי, אלא במוזיקה. הלהקה מצליחה להחזיר לבמה את האנרגיה, הקצב וההרמוניות שהפכו את הביטלס לתופעה יוצאת דופן, מבלי להידרדר לחיקוי נלעג.

התזמורת הסימפונית העניקה למופע ממד נוסף. לא מפני שהביטלס זקוקים להכשר מוזיקלי מן העולם הקלאסי. מי שעדיין אינו משוכנע במעמדם האמנותי, כנראה החמיץ כמה פרקים חשובים בתולדות המוזיקה.

העיבודים הרחיבו את הצליל, העמיקו את הבלדות והעניקו לשירים האנרגטיים נוכחות חגיגית. לעיתים נדמה היה שהיצירות המוכרות לבשו חליפה מחויטת יותר, מבלי לוותר על החופש שבו נולדו.

יש משהו משעשע במחשבה על אותם ארבעה צעירים מליברפול, שעוררו בראשית דרכם לא מעט הרמות גבה, וכעת יצירותיהם זוכות לטיפול השמור בדרך כלל לנכסי צאן ברזל. הביטלס, כמובן, מעולם לא נזקקו לאישורו של הממסד התרבותי. הם פשוט גרמו לו, בסופו של דבר, להצטרף אליהם.

הערב שבו ישראל שכחה לריב

אלא שההתרחשות המעניינת ביותר באותו ערב לא הייתה בהכרח על הבמה. היא התרחשה בקהל.

צעירים, מבוגרים, זוגות, חברים, בני גיל הזהב, חילונים וחובשי כיפות סרוגות. אנשים שספק אם היו מצליחים להסכים ביניהם על כותרת אחת במהדורת החדשות, שרו לפתע את אותן המילים, מחאו כפיים באותו קצב ורקדו כאילו המציאות הישראלית אינה ממתינה להם בחוץ.

מולי רקדו אנשים שהיו צעירים כשהביטלס עוד הופיעו יחד, ולצידם כאלה שנולדו עשרות שנים לאחר פירוק הלהקה. הראשונים הביאו איתם זיכרונות, האחרונים הגיעו עם פלייליסטים. כולם הכירו את הפזמון.

בני גיל הזהב, אגב, הפגינו אנרגיה שגרמה לי לחשוד שהמושג הזה הומצא בעיקר כדי למכור להם ביטוחי בריאות. חלקם רקדו בהתלהבות כזאת, שהיה קשה להחליט אם לצלם אותם או לבקש מהם שיעורי כושר.

ולרגע נדמה היה שאנחנו חיים במדינה אחרת.

איש לא התעניין למי הצבעת, מה עמדתך ביחס לממשלה או לבית המשפט, ועד כמה אתה משוכנע שהשכן שלך אחראי אישית לכל צרותיך. חילוקי הדעות, שהפכו אצלנו לענף ספורט לאומי, נותרו מחוץ לאולם.

בלי איראן, בלי לבנון, בלי כותרות מלחמה ובלי פרשנים נרגשים. גם הדיון הטלוויזיוני הקבוע, שבו חמישה אנשים צועקים בעת ובעונה אחת ואיש אינו מקשיב, נאלץ להסתדר בלעדינו.
שעתיים של אסקפיזם מוחלט.

התברר שארבעה בחורים מליברפול הצליחו לעשות באמצעות כמה שירים בני יותר מחצי מאה את מה שמנהיגים, יועצים אסטרטגיים ותקציבי הסברה עצומים מתקשים לעשות כבר שנים: לגרום לישראלים להרגיש, ולו לזמן קצר, שהם שייכים לאותו מקום.

בלי נאומים על אחדות, בלי סרטוני הסברה ובלי קמפיין ציבורי שיסביר לנו מדוע חשוב לאהוב זה את זה.

אולי דווקא משום שאיש לא ניסה להטיף לנו לאהבה, היא הצליחה להיכנס בדלת הראשית.

המוזיקה שאינה שייכת לשום דור

נהוג לדבר על הביטלס במונחים של נוסטלגיה, ואני מתקשה לקבל את ההגדרה. נוסטלגיה היא געגוע לזמן שהיה ואיננו. המוזיקה שלהם, לעומת זאת, ממשיכה לרגש גם את מי שלא חי בתקופתם.

אפשר להתווכח על טעם מוזיקלי ועל השאלה אם הרוק של שנות השישים היה טוב יותר מן המוזיקה העכשווית. באופן אישי, אני סבורה שלא מעט מוזיקאים בני זמננו היו מרוויחים משהות ממושכת יותר ליד פסנתר וקצת פחות ליד תוכנות לתיקון זיופים. אבל זאת כבר מחלוקת אחרת, וספק אם נצליח ליישב גם אותה.

הגדולה של הביטלס טמונה בשילוב הנדיר בין מלודיות פשוטות לכאורה לבין תחכום מוזיקלי, בין הרמוניות עשירות לנגישות כמעט אוניברסלית. הם הצליחו לכתוב שירים שאפשר לזמזם אחרי האזנה אחת, ולגלות בהם רבדים חדשים גם אחרי עשרות שנים.

See Also

לא כל להיט ששולט ברדיו במשך חודש ראוי להיחשב קלאסיקה. רובם אפילו אינם שורדים את העונה. הביטלס שרדו חילופי דורות, מהפכות טכנולוגיות, משטרים פוליטיים ושינויים מרחיקי לכת בתרבות הפופולרית.

The Bestbeat הצליחה להזכיר את כל אלה מבלי להפוך את הערב להרצאה בהיסטוריה של המוזיקה. חברי הלהקה נתנו ליצירות לדבר, והתזמורת העניקה להן עושר נוסף בלי להכביד על הקלילות וההומור הטבועים בהן.

התוצאה הייתה מופע מוזיקלי מהנה, מוקפד ובעיקר נטול יומרה מיותרת. הישג לא מבוטל בהתחשב בכך שעל הבמה ניצבה תזמורת סימפונית, ובמרכז הערב עמדה אחת הלהקות החשובות בתולדות המוזיקה.

ובסוף, חזרתי לאבא שלי

באחד הרגעים במהלך המופע חשבתי שוב על אבי. על התקליטים שהוחבאו בין תקליטים מותרים, על המנגינות שליוו את ילדותי ועל האיש שלא הבין אנגלית, אבל ידע לזהות מוזיקה טובה כשהגיעה לאוזניו.

חשבתי על הדרך שעברו אותם שירים. מליברפול לברית המועצות, מן התקליטים המוברחים אל אולם הופעות בישראל, ומדור שנאלץ להתאמץ כדי להשיג מוזיקה מערבית לדור שכל תולדות הרוק זמינות לו בלחיצת כפתור.

פעם היה צריך להשיג תקליט, לשמור עליו ולעיתים גם להסתיר אותו. היום אפשר למצוא את כל יצירתם של הביטלס בתוך שניות. ההבדל הטכנולוגי עצום, אבל היכולת של מנגינה להחזיר אותנו הביתה נותרה בעינה.

כשיצאתי מן האולם, המציאות הישראלית עדיין חיכתה בחוץ. החדשות לא השתפרו במהלך ההופעה, המחלוקות לא נעלמו ואיש לא חתם על הסכם שלום בזכות ביצוע מוצלח של שיר אהבה.

אבל במשך שעתיים שרנו, רקדנו, צחקנו והיינו מאושרים בחלקנו.

זאת אולי אינה מהפכה פוליטית, אבל במדינה שבה כל הבדל הופך למחלוקת וכל מחלוקת למלחמת עולם, גם שעתיים כאלה הן הישג ראוי לציון.

ואם יורשה לי להיות סנטימנטלית לרגע, בלי לפגוע במוניטין הציני שבניתי בעמל רב, אני חושבת שאבא שלי היה נהנה מאוד מן הערב הזה. (תזכורת לעצמי, בפעם הבאה לקנות כרטיס גם בישבילו)

הוא כנראה עדיין היה שר באנגלית שאיש מלבדו לא היה מבין.

ואני, כמו אז, הייתי שרה איתו.

View Comments (0)

Leave a Reply

דילוג לתוכן