פעם, תמונות שצולמו ברגע ספונטני היו נותרות כמות שהן – עיניים חצי עצומות, קמט הבעה שנחרץ בדיוק ברגע הלא נכון, שיער שנתפס ברוח והפך למחול בלתי מתואם של קווצות סוררות. וכך בדיוק נראינו, כך חיינו, וכך גם התקבלנו בחברה. כיום, לעומת זאת, מציאות שאינה ערוכה ומפולטרת הפכה לבלתי נסבלת. נדמה כי האינסטגרם הפך לשער של VOGUE – מקום שבו כל אחת היא כוכבת מגזין, בתנאי שהיא יודעת באיזה פילטר להשתמש.
אלא שבעוד על דפיו של מגזין מצויה כוונה ברורה – זהו עולמן של המעטות, עולם של תפאורה, תאורה מדוקדקת ועריכה מחמירה – הרי שבאינסטגרם, העולם הזה מוצג כהתגלמות היום-יום. התמונות אמנם מתויגות כ"ספונטניות", אולם מאחוריהן עומדים עשרות ניסיונות, זוויות מחמיאות בקפידה, ושיפורים דיגיטליים קלים, שהופכים את הסטנדרטים לבלתי אפשריים.
"דיסמורפיית אינסטגרם" – הפער הבלתי ניתן לגישור בין הדמות במראה לזו שבסטורי
המונח "דיסמורפיית אינסטגרם" אינו גימיק תקשורתי. מדובר בתופעה נפשית ממשית, שבה אדם מתרגל לראות את עצמו דרך עדשה מסוננת, ומשווה בין פניו במראה לבין הגרסה הערוכה שמופיעה במסך הטלפון. אם בעבר היה זה חלומה של אישה להיראות ככוכבת קולנוע, הרי שהיום היא מבקשת להיראות כגרסה המתוקנת של עצמה. הרופאים האסתטיים, מצידם, מדווחים כי נשים רבות מגיעות לקליניקות ומציגות תמונות ערוכות של עצמן כמודל לשאוף אליו – לא תמונות של דוגמניות על, אלא גרסת הסטורי שלהן, זו שכבר שכחו שאינה אמיתית.
היכן עובר הגבול בין "שיפור" לבין אובדן זהות? אם פילטר מוסיף מעט זוהר, מחדד קווי מתאר ומטשטש עייפות, הרי שאין בו כל נזק. אך כאשר הוא גורם לנו לראות את פנינו כפי שהיינו רוצות שיהיו – ולא כפי שהן באמת – הרי שאנו נעות על ציר מסוכן של חוסר שביעות רצון תמידי.
המציאות כטיוטה לא גמורה
החוויה אינה זרה לרבות מאיתנו. הנה את, מתבוננת בבוקר במראה ומבחינה בקמט דק שנחרץ בזווית העין. אינסטגרם מציע לך אלטרנטיבה: תמונה מהלילה הקודם, מסוננת ומעודנת, שבה עורך חלק כמשי, עינייך בורקות, והשפתיים מלאות בדיוק במידה הנכונה. ומיד עולה השאלה: מדוע שלא אראה כך גם במציאות?
כאן בדיוק טמונה המלכודת. הפילטרים אינם משפרים את המציאות, אלא יוצרים מציאות מקבילה, כזו שאינה ברת השגה ללא מזרקים, טיפולים ועריכה מתמדת. כאשר כל תמונה נמדדת ביחס לגרסה הערוכה שלה, הופכת המראה לאויב. ואם המראה היא אויב, מה נאמר על האישה המשתקפת בה?
תעשיית היופי? תעשיית הדיסמורפיה
שלא תטעו – הפילטרים הם רק הסימפטום. מאחוריהם עומדת תעשייה משגשגת שמרוויחה מזה שאנחנו שונאות את עצמנו. מרפאות אסתטיות, יצרני קרמים, מנתחים פלסטיים – כולם יודעים בדיוק איזה חוסר ביטחון ליצור כדי שנפתח את הארנק. ומי אנחנו שנתווכח עם תעשייה של מיליארדי דולרים? הרי אם הפילטר נתן לנו טעימה ממה שאפשר, למה שלא ננסה להשיג את זה גם במציאות?
אז בואו נעשה רגע סדר:
📌 את לא פחות שווה בלי פילטר.
📌 הגרסה שלך במראה היא לא "טיוטה".
📌 האנשים שאוהבים אותך – אוהבים אותך כמו שאת (אפילו אם הם רגילים לראות אותך בגרסה מרוככת בסטוריז).
מה ניתן לעשות?
כמובן, אין צורך לקרוא למהפכה רדיקלית של מחיקת הפילטרים מן העולם – שהרי הם כאן כדי להישאר. אך אולי נוכל לפחות להתיר לעצמנו מבט כנה, להעלות תמונה שאינה מצויה תחת מניפולציה דיגיטלית, ולו פעם אחת, רק כדי לזכור שהפנים הללו – האמיתיות, עם העור הלא מושלם והחיוך הלא מהונדס – הן אלו שמלוות אותנו בעולם האמיתי.
ואולי, רק אולי, אם נשכיל לא להאמין כי מסך הטלפון מציג את "הגרסה המשופרת" של חיינו, נוכל להשיב לעצמנו את הזכות הבסיסית ביותר: להיות כפי שאנחנו, בלי צורך בהתנצלות, טשטוש או תיקון.
ובינתיים, תנו לי שתי דקות – אני צריכה לבדוק אם יצא פילטר חדש שיעשה לי קצת חומצה היאלורונית בלי כאבים. כי בכל זאת, אני לא קדושה. 😏
