מאת גלינה סמית
במהלך שמירת ההיריון שלי, כשהגוף שלי היה כבול לכל חוקי הכבידה האפשריים, מצאתי את עצמי יום אחר יום מתהלכת בכבדות אל המרפאה השכונתית. שם, בתוך חדר קטן עם אור פלורסנט מרצד, חיכו לי שתי אופציות: להאזין לקולות ים מלאכותיים שנשמעו כאילו הוקלטו באמבטיה של חובב ניו-אייג' מתלהב, או להעמיד פנים שאני באמת מצליחה להירגע מקערות טיבטיות שמקישות זו בזו בקצב של לוויות ממלכותיות.
אבל למזלי, האחות הייתה אישה עם ניסיון ואינטליגנציה רגשית. במקום להפוך אותי לעוד קורבן של פסאודו-רוחניות, היא פשוט כיבתה את הרעש הזה והעלתה את הווליום של מה שבאמת עשה לי טוב – היהודים. כי רוגע אמיתי לא מגיע מצלילי מפלים סינתטיים, אלא משירה חצי צרודה שצועקת לך באוזן: "מי אמר לך שאת מוזרה ומי אמר שזה אסור…"
השנים עברו, אבל דבר אחד לא השתנה: אני עדיין לא מוצאת שלווה ביוגה. גם לא במדיטציה, ולא בנשימות עמוקות שאמורות "לפתוח לי את הצ'אקרות". אני נרגעת מוויסקי מיושן היטב ששורף בדיוק במידה הנכונה בגרון, מסדרות פשע אפלות שמזכירות לי שתמיד יש גרוע יותר, ומהופעות רוק שבהן הקצב חודר ללב במקום עוד איזה גורו שמנסה למכור לי סדנה ב-500 ש"ח לשעה.
ובכל זאת, כמעט מדי יום, אני ממשיכה לקבל מודעות שמבטיחות לי "איזון" ו"שלום פנימי". ריטריטים שמוכרים לי חלום של התעוררות רוחנית – אבל רק אם אשלם על לינה בחושה עם שירותים משותפים. סדנאות שמנסות ללמד אותי לנשום, כי מסתבר שאני עושה את זה לא נכון כבר עשורים. לנשום מהרחם (WTF?!), כי כמובן שהחיים שלי ישתפרו פלאים אם רק אתחבר לאיברים הפנימיים שלי דרך אוויר. קבוצות של אנשים שנראים שמחים מדי, כאילו העולם לא רועד מדי פעם מתחת לרגליים שלהם.
וכאן אני שואלת – למה כולם מניחים שאנחנו מחפשות שלווה באותה הדרך? למה כל מודעה שמופנית אליי כאישה חייבת לכלול גוון פסטלי וניחוחות של קטורת? איפה האלגוריתם כשבאמת צריך אותו? איך זה שעדיין לא קיבלתי קמפיין שמוכר לי מרתון של סרטי טרנטינו בלילה לבן, עם וויסקי ביד אחת וסטייק מדמם ביד השנייה? למה אין מבצעי 1+1 על כרטיסים להופעות רוק, אבל יש מיליון פרסומות על "סדנת חיבוקים ביער" שמבטיחה שאצא ממנה אדם אחר?
הרי כבר אמר את זה פעם אחד הגדולים: "המקום הזה צריך קצת יותר כאוס" – והכוונה היא לאו דווקא לשים קטורת ולדמיין את עצמך חיה בגלגול קודם כצבי. לפעמים הדרך היחידה לאיזון היא להבין שאין באמת איזון.
אז לכל מחלקות השיווק, לכל המומחים לתודעה נשית, לכל אלו שממשיכים להפציץ אותי במסרים על “הרמוניה” – הגיע הזמן שתבינו: לא כולן נועדו ללטף קריסטלים. יש נשים שנולדו לבעור.
