נתחיל מהשורה התחתונה, כדי שלא יהיו אי הבנות: עישון זה רע. מי שיכולה להיגמל שתעשה את זה עכשיו. מי שלא התחילה שלא תתחיל לעולם. זה לא יפה, זה לא סקסי, וזה בטח לא מריח טוב. אין כאן שום רומנטיקה אפלה, רק הרגל עיקש שמסרב להיעלם.
ובכל זאת, בין הרצוי למצוי יש מרחק. גדול.
ובעולם האמיתי יש לא מעט נשים שמעשנות. חכמות, מודעות, מצליחות, כאלה שיודעות בדיוק מה כתוב במחקרים, אבל גם יודעות עד כמה קשה להיגמל מניקוטין. לא כי הן חלשות, אלא כי התמכרות היא לא עניין של אופי. היא עניין של ביולוגיה, של הרגלים, של סטרס, של החיים עצמם.
כל אישה, וביניהן גם אנוכי, יודעת שמעבר לנזק הבריאותי הברור, סיגריות ועישון הם קודם כול ריח. ריח שנצמד לבגדים, לשיער, לידיים, כזה שמופיע בדיוק ברגעים הכי יומיומיים והכי קרובים. לא צריך להרחיק לכת כדי להבין עד כמה הוא משפיע על תחושת ערך עצמי, על נוכחות, על האופן שבו אנחנו חוות את הגוף שלנו ומרגישות בתוכו.
אני לא כותבת את זה כדי להצדיק עישון. להפך.
אני כותבת את זה כי בישראל, כבר יותר מעשור, בוחרים במדיניות של הכול או כלום. או שתפסיקי לגמרי, או שתמשיכי לעשן סיגריות. ובינתיים, שיעור המעשנות כמעט לא זז. לא בגלל מחסור בחוקים, לא בגלל מיסוי כבד, אלא כי המציאות, שוב, מורכבת יותר מסיסמאות.
ומתוך ההכרה הזו עולה שאלה מורכבת יותר. לא שאלה של היתר או עידוד, אלא של מציאות. אם כבר מעשנות, האם קיימת דרך לצמצם את הנזק. להפחית את החשיפה לחומרים המזיקים הנוצרים בעשן של טבק נשרף. לבחור בפתרון שמכביד פחות על הגוף, על הסביבה הקרובה, ועל החיים עצמם.
וכאן נכנסת לתמונה גישת הפחתת הנזק. לא כהזמנה לעשן, לא כהבטחה לבריאות, אלא כפשרה קצת יותר אחראית. IQOS ILUMA i, שהושק לאחרונה בישראל, לא טוען שהוא נטול סיכון, והוא בוודאי לא מחליף החלטה להפסיק לעשן. אבל הוא מבוסס על עיקרון אחד ברור: חימום טבק במקום שריפה. בלי עשן, בלי אפר, ועם הפחתה משמעותית של חשיפה לכימיקלים מזיקים בהשוואה לסיגריות רגילות. לא קסם. פיזיקה.
גם ה־FDA האמריקאי, גוף רגולטורי שאינו נוטה להתרגש מסיסמאות, הכיר בדורות קודמים של IQOS כמוצרים שמפחיתים חשיפה לחומרים מזיקים עבור מי שעובר אליהם באופן מלא מסיגריות. הדגם החדש הוגש להמשך בחינה. זה לא אומר שאין סיכון. זה כן אומר שיש הבדל.
מדינות אחרות כבר הבינו את המורכבות הזו.
שבדיה, יפן, בריטניה ואחרות הצליחו להוריד שיעורי עישון לא רק באמצעות איסורים מוחלטים, אלא גם דרך הצעת חלופות פחות מזיקות למי שלא מצליח להפסיק.
הבחירה האידיאלית תמיד תהיה לא לעשן.
אבל בין אידיאל למציאות יש נשים אמיתיות, עם חיים אמיתיים והרגלים אמיתיים. ולפעמים, בעולם כזה, הפתרון הנכון הוא לא שלמות, אלא צמצום נזק.
זה לא טור שמוכר עישון.
זה טור שמכיר במורכבות.
ובעולם שבו הפסקה מוחלטת לא תמיד מתרחשת ביום אחד, מותר גם לדבר על צעדים ביניים, בלי להתנצל ובלי לשקר לעצמנו.
ומי שיכולה להיגמל באמת, שתלך על זה!
ומי שלא התחילה, שלא תתחיל!
אבל מי שכבר שם, ראויה לדעת שיש דרך פחות מזיקה.
ואם יורשה לי לומר עוד דבר אחד, דווקא מהמקום התומך בגישת הפחתת הנזק. לצד החזון של פיליפ מוריס לעתיד ללא עשן, מוצרי עישון קלאסיים של החברה עדיין נמצאים על המדפים. הסתירה הזו לא נעלמת מעיניי. אם מדברים על חיים ללא עשן, אולי השינוי צריך להגיע גם משם, ולא רק מהצרכניות. לא בהצהרות, לא בסיסמאות, אלא בהחלטות אמיצות באמת. כי עתיד ללא עשן, אם הוא אמור להיות אמיתי, צריך להיות כזה עד הסוף.
וכשמדברים על אחריות, צריך גם לדבר על מספרים. על פי נתונים רשמיים, הכנסות המדינה ממיסוי על מוצרי טבק עומדות על כ־7.5 מיליארד שקלים בשנה (נכון ל 2022). סכום שמסביר לא מעט. הכי קל להעלות מחירים. עוד מס, עוד התייקרות, עוד הצהרה לוחמנית. כסף קל. מהיר. כזה שלא מחייב שינוי תפיסתי, רק החלטת תקציב. אבל הנתונים גם מוכיחים שמחיר גבוה לבדו לא גומל אנשים מעישון. הוא בעיקר ממלא את הקופה. אם באמת רוצים להפחית עישון ולא רק להרוויח ממנו, צריך להפסיק להעמיד פנים שהעלאת מחירים היא פתרון, ולהתחיל לנהל מדיניות שמביטה למציאות בעיניים.
