יש שאלה שמרחפת מעל התקופה הזאת, שאלה שאף אחד לא באמת אומר בקול רם אבל היא נוכחת כמעט בכל שיחה, בכל מבט, ובכל סטורי שמישהו מעלה ואז מוחק אחרי עשר דקות מתוך מבוכה קלה.
האם מותר לנו לחיות בזמן מלחמה.
לא לשרוד. לחיות.
לחיות במובן היומיומי של המילה. לשתות קפה טוב בבוקר, למרוח קרם פנים שלא קנינו במקרה אלא כי הוא באמת עושה משהו לעור, להיכנס למכון לציפורניים ולבחור צבע לק חדש כאילו העולם עדיין מתנהל לפי לוח שנה רגיל ולא לפי זמני אזעקות.
זו שאלה מוזרה, כי אף אחד לא חוקק חוק שאוסר על זה. ובכל זאת נדמה שיש אווירה ציבורית שמרמזת אחרת.
מעין קוד מוסרי בלתי כתוב שלפיו בזמן מלחמה החיים אמורים להיכנס למצב השהיה, כמו מחשב שעובר ל sleep mode. אנשים אמורים לדבר בלחש, להתלבש בפשטות, לא לפרסם תמונות שמחות מדי, ובעיקר לא להיראות כאילו הם נהנים ממשהו.
אפילו טיפוח עצמי, אותו תחום שנשים יודעות היטב שהוא הרבה יותר מפעולה קוסמטית, הפך פתאום לנושא שמלווה בהתנצלות קטנה.
״הלכתי היום לעשות ציפורניים״, מישהי כותבת, ואז מוסיפה כמעט מיד שהיא הייתה חייבת קצת להתאוורר.
כאילו שמניקור הוא איזו חריגה מוסרית שיש להסביר לציבור.
אבל אם עוצרים רגע וחושבים על זה ברצינות מתברר שהרעיון הזה, שלפיו בזמן מלחמה צריך להפסיק לחיות, הוא לא רק לא הגיוני. הוא גם לא אנושי.
כי מלחמה, כמו כל מצב קיצוני, מפעילה על הגוף והנפש מערכת שלמה של לחץ מתמשך. הלב עובד מהר יותר, המחשבות נעות בין דאגה אחת לאחרת, והחדשות, אותן כותרות שמתחלפות כל שעה, יוצרות תחושה מתמדת שהעולם כולו הפך למסך התרעות אחד גדול.
ובתוך המצב הזה דווקא הדברים הקטנים ביותר, אותם פרטים לכאורה שוליים של לייף סטייל וביוטי, הופכים לא רק לפינוק אלא למנגנון הישרדות.
לא במובן הדרמטי של המילה אלא במובן הפסיכולוגי הפשוט ביותר.
כשאישה עומדת מול המראה ומסדרת את השיער שלה, או מורחת קרם פנים בערב, או בוחרת צבע לק חדש, היא עושה פעולה קטנה של סדר בתוך עולם שמרגיש פתאום כאוטי.
זה רגע שבו הגוף נזכר במשהו שהחדשות לא יודעות לספר.
שהחיים, למרות הכל, עדיין ממשיכים.
לא באופן הירואי ולא כמו בסרטים. בדיוק כמו שהם תמיד היו, דרך שגרה קטנה, דרך הרגלים מוכרים, דרך הדברים היומיומיים שמחזיקים את הנפש במקום שבו היא לא מתפרקת.
ולכן אולי הגיע הזמן לומר בקול רם משהו שנשמע כמעט פרובוקטיבי בימים כאלה.
כן, מותר לנו לחיות בזמן מלחמה.
מותר לשים בושם טוב גם ביום שבו החדשות קשות. מותר להתלבש יפה גם אם היום הזה נגמר בממ״ד. מותר לצחוק עם חברה על משהו טיפשי לגמרי בזמן שהטלפון פתוח על אפליקציית החדשות.
לא כי אנחנו מתעלמים מהמציאות.
אלא בדיוק להפך.
מי שמבין עד כמה המציאות קשה יודע היטב שגם בתוך התקופות החשוכות ביותר בני אדם לא יכולים להתקיים רק על חרדה.
הם צריכים רגעים קטנים של חיים.
ובמובן הזה קרם פנים, מניקור, תסרוקת טובה או שמלה חדשה אינם אסקפיזם.
הם תזכורת.
תזכורת לכך שגם כשהעולם נעשה מסובך יותר, גם כשהכותרות כבדות יותר, גם כשהלב מלא דאגה, עדיין יש מקום קטן ועיקש שבו החיים עצמם ממשיכים להתקיים.
ולפעמים אם להיות לגמרי כנים דווקא הפעולות הפשוטות האלה, אותן מחוות קטנות של טיפוח עצמי ושל לייף סטייל, הן לא סימן לחוסר רגישות.
הן סימן לתקווה.
לא תקווה גדולה ומופשטת אלא התקווה הקטנה והעקשנית ביותר שיש לבני אדם.
התקווה שגם בתוך מציאות של מלחמה עדיין מותר לנו להרגיש טוב.
