סערת “התחתונים” של עינב בובליל הוצגה לציבור כעוד רגע משועשע באינסטגרם. מתיחה. טוויסט. תוכן. כזה שאמור לגרום לנו לחייך, אולי לצקצק, ובעיקר להמשיך לסטורי הבא. אבל יש רגעים שבהם צריך לעצור, גם אם כולם כבר גוללו הלאה.
כן, הכול היה מתוכנן. כן, בעלה של בובליל לא ידע. כן, "היא שוב הוכיחה שהיא יודעת לייצר שיח גם בלי קמפיין ובלי קוד קופון" (TMI). ועדיין, בתוך כל הרעש הזה, יש סצנה אחת שמסרבת להיות מצחיקה: התגובה שלו.
“תיכנסי לחדר”.
אלה לא מילים ניטרליות. גם לא בדיחה. גם לא תגובה ספונטנית חמודה של גבר מסורתי שנקלע למתיחה. אלה מילים טעונות. ובעיקר, מילים שאסור להן לעבור כך, בלי ביקורת, רק כי הן עטופות בסטורי של אושיית רשת.
חשוב לומר את זה ברור: אין שום חובה שאישה תציג הלבשה תחתונה. אין שום חובה להיות מלאכית של ויקטוריה’ס סיקרט. יש משפיעניות שמוכנות לחשוף את גופן, יש כאלה שלא, והכול לגיטימי וזה באמת בסדר גמור.
אבל כאן הסיפור אינו הגוף שלה. הסיפור הוא השליטה עליו.
אני לא אוהבת את התכנים של עינב בובליל. מעולם לא. ובכל זאת, אי אפשר לקחת ממנה דבר אחד חשוב: היא לקחה חמש עשרה דקות של תהילה והפכה אותן לאימפריה. בקרב מאות אלפי נשים היא דמות משפיעה, יומיומית, נגישה. זה הישג. ובעיניי, זה ראוי להערכה.
דווקא בגלל זה, התגובה שקיבלה והאופן שבו היא סוקרה צורמים כל כך.
הכותרות שהתמוגגו מהפרייסלס, מהסערה, מאיזה שיח היא יודעת לייצר, פספסו את העיקר. לא, זו לא תגובה נורמלית. לא מדברים כך לבת זוג. לא אחרי שנה, לא אחרי עשור, ולא אחרי עשרים שנות זוגיות. לא שולחים אישה לחדר. נקודה.
ומה שמטריד אפילו יותר הוא השקט. איפה התקשורת הגדולה, זו שיודעת לנתח כל מבט עקום וכל מילה לא במקום? למה כאן הכול מתקבל כחלק מהשואו? למה כשזה עטוף במתיחה ובסטורי, מוותרים על ביקורת?
זו דעתי. ואולי אני טועה.
אבל אם בן הזוג שלי היה מגיב אליי כך, גם בצחוק, גם במתיחה, מול המצלמה או מחוצה לה, יש סיכוי לא רע שהוא היה מבלה כמה שעות לבד בחדר.
עם תחתונים על ראשו.
