מאת גלינה סמית
"לא משנה מי היית, לא משנה כמה חשוב היית, לא משנה כמה אנשים יבואו לאזכרה שלך, רק דבר אחד חשוב באמת: את מי אהבת, ומי אהב אותך." ~ יאיר לפיד
אנחנו אוהבים לשפוט. לפעמים זה קל מדי. פוליטיקאים נדמים לנו כדמויות נטולות פנים, כאלה שחייהם מתנהלים בתוך מסדרונות של כוח, עם מצלמות תמידיות סביבם ומילים שנאמרות כדי לצבור עוד נקודה, עוד תמיכה, עוד הישרדות פוליטית. אנחנו מתייחסים אליהם כאילו אינם בני אדם, כאילו הם אינם חוזרים הביתה בסוף יום אל שולחן משפחתי, אל עיניים שמחכות לראותם, אל כאב שלא מתפרסם בעיתון. אנחנו שוכחים שכל ציוץ, כל טוקבק, כל הערה מרירה ברשת אינה נוחתת רק עליהם. היא מחלחלת פנימה, אל תוך הבית, אל חדר הילדים, אל שקט הלילה שבו המשפחה מנסה להמשיך לנשום.
יאיר לפיד בחר לחשוף בספרו מלחמה וחלום לא רק את ישיבות הממשלה או את מלחמות פוליטיות, אלא את חייו כאב לילדה שאובחנה באוטיזם בגיל שנתיים וחצי. הוא כותב בפשטות שקטה: הילדה היפה שלי, עם העיניים הכחולות הגדולות של אימא שלה, נסוגה לתוך עצמה, לא דיברה, לא יצרה קשר עין. זהו משפט שאין בו פוליטיקה. יש בו לב שנשבר מול מציאות שאינה ניתנת לשינוי ברגע אחד.
כאן מתעוררת השאלה שמעיקה בלב: האם כל ילד מיוחד חייב הורה פוליטיקאי כדי שיזכה בהכרה, בזכויות, בחוק שיגן עליו? מה קורה לילדים שאינם נולדו לבית עם גישה למשרדי הממשלה, אלא לבית פשוט, עייף, מותש מן הטיפולים ומהחשבונות? האם האחריות לחיים הוגנים אמורה לנוח על כתפיו של מי שיש לו כוח ציבורי בלבד, או שמא חברה צודקת אמורה לראות בכל ילד עולם ומלואו, גם אם אינו מצליח לדבר, גם אם אינו עומד בסטנדרטים שנקבעו עבורו?
לפיד מתאר את אותה בחירה מודעת לא לשקוע בעצב אלא להרים את הבית כולו: אנחנו לא נהיה בית עצוב… אני רוצה שנחליט שנהיה משפחה שמחה. אנחנו נבלה, ונצחק הרבה, וניסע לטייל, ויעלי תעשה איתנו את כל הדברים האלה. יש משהו כמעט פיוטי במשפט הזה. לא סיסמה, לא חזון פוליטי, אלא בחירה יומיומית, קיומית, לבנות בית שבו האור חזק מן הצל.
והספר מלא גם ברגעים שבהם הילדה עצמה משיבה תשובה שקטה לעולם. בטקס הסיום בצריפין, יעלי החזירה לאביה את הטלפון ובו תמונה של אחיה במדי צה"ל. הילדה הלא מדברת שלי רצתה להגיד לי שהיא לא פחות טובה מאחיה. זהו רגע שבו הפוליטיקה נאלמת, והאנושיות מדברת בקול צלול.
אנחנו חיים בעידן שבו קל לשפוט וקשה להקשיב. אולי מלחמה וחלום הוא תזכורת לכך שמאחורי כל כותרת מסתתרת נשימה אנושית, שמאחורי כל החלטה יש בית, ושמאחורי כל פוליטיקאי יש משפחה. ספר שמבקש שנזכור שהחיים הם לא רק דיונים בכנסת, אלא גם אהבה פשוטה לילדה אחת, שמלמדת את אביה ואת כולנו שיעור באומץ, בסבלנות וביכולת לאהוב בלי תנאים.
