תמיד הייתי ילדה החלטית. לא ילדה “זורמת”, לא ילדה שמחכה לראות מה יגידו המבוגרים, לא אחת שמחליפה חלום בכל פעם שמתחלפת מחברת. תמיד ידעתי מה אני רוצה. עד שכבר לא רציתי. או עד שהחיים, בנימוס מפוקפק למדי, התחילו להסביר לי שלא כל רצון של ילדה מקבל מסלול ישיר, תאורה מחמיאה ומחיאות כפיים בסוף.
כשהייתי ממש קטנה רציתי להיות הילדה הזאת שעומדת על הבמה ומדקלמת שירה. לא סתם עומדת, כמובן, אלא עומדת כמו מי שנולדה להבין משקל, פאתוס וקהל שבוי. קצת אחר כך רציתי להיות משוררת. בכיתה ד’ כבר כתבתי כמעט הצגה שלמה בחרוזים, כי כנראה שגם בגיל ההוא לא ידעתי להסתפק בשני בתים וחרוז על פרח. אחר כך רציתי להיות שחקנית, וכן, הייתי בחוג דרמה. רציתי להיות סופרת, רציתי להיות זמרת, רציתי להיות כל מה שמאפשר לאדם לעמוד מול העולם ולהגיד: אני כאן, ויש לי מה לומר.
ואז עלינו לארץ, והכול נשבר.
מדינה חדשה. עולם אחר. שפה שלא הכרתי. עוני אמיתי, לא כזה שמספרים עליו שנים אחר כך כדי להישמע עמוקים בארוחת ערב, אלא עוני שבו אגוזי היה מתנת יום הולדת. ובתוך כל הדבר הזה מצאתי קונסרבטוריון בנהריה. עד היום אני באמת לא יודעת מאיפה ההורים שלי גייסו את הכסף, אבל הם שילמו. שנה אחר שנה, מכיתה ז’ עד י”ב. הם שילמו על חלום של ילדה, גם כשהחיים עצמם, איך לומר בעדינות, לא בדיוק השאירו להם עודף לחלומות.
רבאק, סיימתי קונסרבטוריון, והייתי נגנית פח. לא במובן החינני של “העיקר שניסית”, אלא במובן הכואב, המדויק והמאוד לא מחמיא של ילדה עם שאיפות גדולות ויכולות מוזיקליות שכנראה לא התיישבו באותו חדר. אבל גם זה היה חלק מהדרך. גם כישלון, מתברר, יודע להגיע עם תעודה מסודרת.
בין לבין רציתי לשיר. באמת רציתי. והייתי טובה. ממש טובה. אבל היה לי מבטא. דווקא אותי לא קיבלו, ולא כי לא שרתי טוב. מורה אחד, אכזרי מספיק כדי לומר בקול את מה שאנשים אחרים מסתפקים בלחשוב בשקט, אמר לי שההורים שלי לא יעמדו בתשלומים. מה הוא ידע. באמת, מה הוא ידע.
שנים אחר כך שרפתי את מיתרי הקול, ועולם השירה נעלם מאחוריי. לא בסצנה קולנועית, בלי גשם בחלון ובלי פסנתר עצוב ברקע, אלא פשוט כך. עוד דלת אחת נסגרה. עוד חלום עבר למחלקת “אולי בגלגול אחר”.
אז החלטתי שאהיה פסיכולוגית. או עורכת דין. הרי אם אי אפשר לשיר, תמיד אפשר לפחות לנתח אנשים או להתווכח איתם תמורת חשבונית. גם זה לא קרה. לא נהייתי לא זו ולא זו. איכשהו עולם התקשורת משך אותי אליו. עבדתי, למדתי, התקדמתי, בניתי לעצמי דרך. ותמיד ידעתי דבר אחד בוודאות כמעט נחרצת: עיתונאית אני לא אהיה. בטח לא עורכת.
הייתה לי יועצת בבית הספר שאמרה לי, בלי יותר מדי חמלה ובלי גרם של דמיון: “גלי, לכתוב? את? בחיים לא. עברית היא לא שפת האם שלך.”
יש משפטים שנאמרים כביכול בדרך אגב, אבל נשארים בגוף שנים. הם לא צועקים. הם לא עושים סצנה. הם פשוט מתיישבים בפנים כמו רהיט מכוער שאף אחד לא מצליח להוציא מהחדר. אז עשיתי את מה שידעתי לעשות. פניתי לעולמות המגזר הרוסי, עבדתי קשה, והפכתי לגדולה. גדולה באמת. מותגי ענק, ההופעות הכי חשובות, לקוחות אסטרטגיים, קמפיינים, מהלכים, הצלחות, שם, מעמד, ניסיון. כל מה שאפשר לשים עליו כותרת יפה במצגת ולקרוא לו קריירה.
אבל החלום כרסם. ממש כרסם.
כי מתחת לכל התפקידים, הלקוחות, התקציבים, ההפקות והאסטרטגיות, רציתי דבר אחד פשוט עד מבוכה: לכתוב. רציתי להישמע. לא לייצר עוד מילים ריקות, לא למלא חלל, לא להוסיף עוד טקסט לעולם שגם כך נחנק מעודף טקסטים. רציתי מילים עם משמעות. גם כשהן על קרם פנים. גם כשהן על שמפו. גם כשהן על ערב עם חברים, על אישה מעניינת, על מוצר קטן, על תרבות, על גוף, על גיל, על בחירה, על החיים כפי שהם נראים כשמפסיקים להתאמץ להישמע חשובים מדי.
ואז, כמעט בלי להבין איך זה קורה, ערב אחד עם חברים הפך לדבר אחר לגמרי. שלושה ימים אחר כך כבר לא הייתי רק שותפה לשיחה אלא שותפה בקבוצת מגזינים לנשים עם מגזין חדש דנדש מהשקית בשפה שאני "לא יכולה" לכתוב. הייתי עורכת של מגזין נשים אמיתי. שלי. מקום שבו אני מחליטה, אני כותבת, אני עורכת, אני בוחרת את הטון, את הנושאים, את השפה, את הזווית. אני יכולה לכתוב על כל נושא שבא לי. אני יכולה לראיין. אני יכולה לשאול. אני יכולה לחלום כל יום, והפעם לא לבקש מאף אחד רשות.
חמש שנים אחרי, אני יודעת דבר אחד בביטחון כמעט מרגיז: אף אחד מאלה שניסו למשוך אותי לאחור לא צדק.
במשך שנים ראיתי חברים, מכרים ואנשים סביבי מגשימים חלומות שפעם היו שלי. יש בזה כאב מוזר. לא בדיוק קנאה, לא ממש מרירות, אלא דקירה קטנה של “רגע, גם אני רציתי”. גם אני רציתי במה. גם אני רציתי קול. גם אני רציתי מילים. גם אני רציתי מקום שבו מה שיש לי להגיד לא יישאר תקוע בפנים, מנומס מדי, שקט מדי, מחכה לאישור ממישהו שבמקרה מחזיק בתפקיד, אבל לא בהכרח בטעם.
אבל עם המון תמיכה מבן זוגי האהוב, עם כמה פושים טובים מחברים, עם עבודה קשה, עקשנות, ולעיתים גם חוסר יכולת בריא לשבת בשקט, אני היום לא רק גלינה שחולמת. אני גלינה שמגשימה חלומות כל יום. לא תמיד בדיוק כפי שדמיינתי אותם בגיל עשר, תודה לאל, כי לילדות בנות עשר יש נטייה לחשוב ששירה, דרמה וטרגדיה הן תוכנית עסקית. אבל אני מגשימה. אני משיגה יעדים. אני פותחת דלתות. וכשאין דלת, אני כבר יודעת לחפש חלון.
ואם אין חלון, ובכן, התבגרתי מספיק כדי להבין שאפשר גם לשבור קירות.
אפשר להגשים כמעט כל חלום. לא תמיד בצורה המקורית שלו. לא תמיד בלבוש שבו הוא הופיע בפעם הראשונה. לפעמים החלום חוזר בתחפושת אחרת, מבוגר יותר, חכם יותר, פחות תמים והרבה יותר מדויק. צריך קצת אמונה עצמית, אהבה אין סופית מהאנשים הקרובים אלייך, והמון המון עבודה. כן, זה נשמע כמו קלישאה. גם אני מתעבת קלישאות, בעיקר כשהן מגיעות בפונט מעוצב על רקע שקיעה. אבל לפעמים קלישאה היא פשוט אמת שעברה יותר מדי שימושים גרועים.
אז זכרי: לא משנה מי החרים אותך, מי פגע בך, מי לעג לך, מי אמר לך שלא תצליחי, מי החליט שהשפה שלך לא מספיק טובה, שהקול שלך לא מספיק נקי, שהחלום שלך יקר מדי, גדול מדי, לא מתאים לך, לא בשבילך. את יכולה. לא כי זה קל. לא כי העולם מחכה לך עם שטיח אדום. הוא לא. לרוב הוא אפילו לא טורח לפתוח את הדלת. את יכולה כי עקשנות היא לפעמים כישרון גדול יותר מכישרון. כי דרך, גם כשהיא עקומה, עדיין יכולה להוביל בדיוק למקום שבו היית אמורה להיות.
ואם את תוהה מה עושים כשלא נשארו חלונות לפתוח, התשובה פשוטה מאוד: שוברים קירות.
