ביהדות קיים מושג יפה וחכם מאוד: מתן בסתר. לא מפני שהנתינה צריכה להיות מסתורית, דרמטית או עטופה באיזו הילה רוחנית, אלא מפני שבתוך המושג הזה מסתתרת הבנה פשוטה, כמעט אלגנטית מדי לעולם שבו כל מחווה אנושית חייבת להפוך לסטורי: אם החלטת לעזור לאדם, עזור לו בלי להשפיל אותו, בלי להזכיר לו שהוא היה ברגע חלש, ובלי להפוך את הרגע שבו ביקש ממך יד, מילה, שיחה או כתף, למסמך משפטי סמוי שיישלף נגדו בעוד שנתיים בארוחת ערב, בוויכוח משפחתי או בקבוצת וואטסאפ עמוסת צדקנות.
כי מתחת למילה “עזרה” מסתתר עולם שלם של אדם. לא סיפור קטן ונוח לעיכול, לא “מקרה”, לא “פרויקט”, ולא עוד שורה מרגשת ברשימת המעשים הטובים של אנשים שמאוד אוהבים את עצמם כשהם נדיבים. לפעמים מדובר באדם שלא היה לו מספיק כסף לקנות אוכל. לפעמים במישהו שהלך לאיבוד בתוך חייו והיה זקוק רק לשיחת טלפון אחת. לפעמים זו משפחה שהזמינה את כל ילדי הכיתה לבר מצווה, לא מפני שהיא עשירה או קדושה, אלא מפני שהבינה שילד אחד שלא מוזמן יכול לסחוב איתו את העלבון הזה הרבה יותר זמן מכפי שמבוגרים אוהבים להודות.
אבל בעולם שלנו, המושג עזרה עבר השחתה מכוערת. הוא הפך ממתן בסתר ל”עשיתי לך טובה”, ומשם הדרך קצרה מאוד ל”אני לעולם לא אשכח שלא החזרת לי”, כאילו עזרה אינה פעולה אנושית אלא הלוואה בריבית, עם סעיפים קטנים, הצמדה למדד ותנאי החזר רגשי שמנוסחים רק בראשו של האדם שעזר.
אנחנו עוזרים, זוכרים, רושמים, ממספרים ומסדרים הכול במדפים קטנים של עליונות מוסרית, ואז קוראים לזה לב טוב. כמה נוח. כמה מכובד. כמה בלתי נסבל. אנשים מנהלים היום פנקסים סמויים של חסדים כאילו מדובר בתיק השקעות: כאן תרמתי, שם הסעתי, פה הרמתי טלפון, שם פתחתי דלת, ועכשיו, בבקשה, שהעולם יכיר בי כאדם נפלא, ושכל מי שעזרתי לו יעמוד זקוף, אבל לא יותר מדי, כי בכל זאת, עליו לזכור מי החזיק לו את הראש מעל המים.
ואני מודה, זה מרתיח אותי. ממש מרתיח.
כי אם פיניתי כיסא לאישה בהריון באוטובוס, האם אני אמורה לחזור הביתה ולפתוח שמפניה על היותי נכס מוסרי לאנושות? אם מישהו השאיר סל מזון ליד דלתה של משפחה שידה אינה משגת, האם הוא חייב לוודא שכולם ידעו שזה הוא, אבל “בצניעות”, כמובן, כי אנחנו הרי אנשים עדינים? אם הזמנתם ילד שלא תמיד מזמינים, אם שילמתם על מישהו, אם עזרתם למישהי לסגור עניין, אם הרמתם טלפון, אם פתחתם דלת, אם הייתם שם ברגע הנכון, אולי פשוט עשיתם את הדבר הנכון. כן, אני יודעת, מחשבה כמעט מסוכנת בימים שבהם כל דבר טוב חייב להגיע עם קבלה, תיוג ודרישה למחיאות כפיים.
יש משהו באמת דוחה באנשים שעושים טוב ואז עומדים בצד ומחכים שהעולם ילטף להם את הראש. אותם יפי נפש עם פנקס דמיוני בכיס, שמספרים לעצמם שהם נדיבים, בזמן שהם בעצם מנהלים מערכת גבייה רגשית. הם לא עוזרים, הם מפקידים. הם לא נותנים, הם משקיעים. הם לא מושיטים יד, הם פותחים חוזה. ואז, כשהאדם שקיבל מהם עזרה אינו מחזיר בדיוק את מה שהם דמיינו, אינו אומר תודה בנוסח הנכון, אינו מתרגש במידה מספקת, ואינו מתייצב לצדם ביום שבו הם החליטו שהגיע מועד הפירעון, הם נעלבים כאילו מישהו גנב להם מניות.
וזה החלק הצבוע ביותר בכל הסיפור: הרבה מאוד מן העזרה שאנחנו מעניקים לאחרים נובעת גם מאגואיזם. לא תמיד אגואיזם רע, לא תמיד משהו מכוער, אבל אגואיזם. אולי אנחנו עוזרים כי פעם היינו שם בעצמנו. אולי כי אנחנו מפחדים להגיע לשם. אולי כי חטאנו ואנחנו מנסים לסגור איזה חשבון מול אלוהים, אם הוא קיים ואם בכלל יש לו כוח להתעסק עם הנהלת החשבונות הרגשית שלנו. אולי אנחנו עוזרים כי זה מרגיע לנו את המצפון, כי זה גורם לנו להרגיש שאנחנו לא כאלה חארות, כי זה מחזיר לנו לרגע את התחושה שיש עוד מעט סדר בעולם הזה, אף שכל יום מתאמץ להוכיח לנו אחרת.
וזה בסדר. באמת. גם אגואיזם יכול להוליד מעשה טוב. גם אשמה יכולה להביא סל מזון לדלת הנכונה. גם פחד יכול לגרום לאדם להושיט יד בזמן. גם הרצון להרגיש טוב עם עצמנו אינו פשע בינלאומי. הבעיה מתחילה ברגע שבו אנחנו מחליטים שהאדם שקיבל מאיתנו עזרה חייב לשלם לנו עליה בנאמנות, בהערצה, בשקט, בהסכמה, או לפחות בהכרת תודה נצחית, כאילו חייו הפכו מאותו רגע לרכוש קטן שלנו.
כי לעזור לאדם לא אומר שקנית אותו.
לעזור לאדם לא אומר שהוא חייב לך את חייו.
לעזור לאדם לא נותן לך רישיון להזכיר לו, בכל הזדמנות, שפעם הוא היה למטה ואתה היית למעלה.
וזו בדיוק הנקודה שהרבה אנשים מפספסים, או מעדיפים לפספס, כי נוח מאוד לעמוד בצד של הנדיבים. ברגע שבו אדם זקוק לעזרה, הוא כבר חשוף מספיק. אין צורך להפשיט ממנו גם את הכבוד. אין צורך להפוך את החולשה הזמנית שלו למזכרת משפילה. אין צורך לספר לכולם, ברמזים כמובן, כמה הייתם שם בשבילו וכמה הוא אינו יודע להעריך. אם עשיתם טוב רק כדי שתוכלו להשתמש בו אחר כך כתחמושת, לא עשיתם טוב. עשיתם עסקה, ועסקה די מכוערת.
אני לא מאמינה בעזרה שמגיעה עם חשבונית. אני לא מאמינה בחסד שמסתובב בעולם כמו טווס, מנפח נוצות ומחכה שמישהו יגיד לו כמה הוא יפה. אני לא מאמינה באנשים שמחלקים נדיבות ביד אחת וביד השנייה מחזיקים פנקס קטן של חובות. בעיניי, זה לא מוסר. זו גסות רוח בתחפושת של ערכים.
עזרה אמיתית היא דבר נקי הרבה יותר. לא מושלם, לא קדוש, אבל נקי. היא מבינה שהיום אתה עוזר, ומחר אולי אתה תזדקק לעזרה. היא מבינה שחולשה אינה פגם באופי אלא מצב אנושי. היא מבינה שאדם יכול להיות חזק, מוכשר, חכם, יפה, מצליח, לבוש היטב ומרשים מאוד, ועדיין למצוא את עצמו יום אחד מול דלת סגורה, זקוק לכך שמישהו יפתח אותה בלי להפוך את זה לטקס.
אולי משום כך מתן בסתר הוא רעיון חזק כל כך. לא מפני שהסתר הופך אותנו לטובים יותר, אלא מפני שהוא מונע מאיתנו להפוך את הטוב שלנו לכלי שליטה. הוא מכריח אותנו לוותר על התענוג הקטן והמלוכלך של ההכרה. הוא אומר לנו: עשית? יפה. עכשיו תשתוק. לא כי אין לך זכות לדבר, אלא כי לא כל דבר צריך להפוך לנאום על האישיות הנהדרת שלך.
ובסופו של דבר, השאלה האמיתית אינה אם אנחנו עוזרים. הרבה אנשים עוזרים. לפעמים אפילו האנשים הבלתי נסבלים ביותר בעולם עושים מעשים טובים, וזה אחד הדברים המבלבלים בחיים. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הכוח שנוצר ברגע שבו עזרנו למישהו. האם אנחנו משחררים אותו, או הופכים אותו לחבל. האם אנחנו מרימים אדם, או רק מסדרים אותו במקום נמוך מספיק כדי שנוכל להרגיש גבוהים לידו. האם אנחנו נותנים, או פשוט פותחים תיקייה חדשה בשם “יום אחד הוא יצטרך להחזיר לי”.
אני מאמינה בעזרה שאינה מבקשת במה. בעזרה שאינה מתנשאת. בעזרה שאינה מחכה לתודה מנוסחת היטב. בעזרה שאינה משתמשת בחולשה של אדם אחר כדי לבנות לעצמה מצבה מוסרית קטנה ומבריקה. ומעל הכול, אני מאמינה שאם כבר עשינו מעשה טוב, המינימום האלגנטי שאנחנו יכולים לעשות הוא לא לזהם אותו אחר כך בדרישה להכרה.
כי חסד אמיתי לא צריך קהל.
הוא צריך בעיקר דבר אחד: שנפסיק להפוך את האדם שנזקק לנו לחייב נצחי במערכת הגבייה המכוערת של האגו שלנו.
