אהבה עם תג מחיר

מאת גלינה סמית

פעם, כשרומיאו עוד טיפס על מרפסות וג'ולייט לא עשתה השוואת מחירים על ורדים באפליקציה, וולנטיינס לא היה חג אבל באוויר היתה תשוקה אהבה סוערת, מבטים חטופים, ולב שדופק חזק יותר מכל קופסת פרלינים. אבל היום? היום וולנטיינס (באמת צריך לבדוק מי המציא ומי מיסחר לראשונה) הוא בעיקר הזמנה לסעוד במסעדה במחיר מופקע ולפרסם באינסטגרם תמונה של בלונים אדומים עם הכיתוב #LoveIsInTheAir.

לכאורה, זו ההזדמנות המושלמת להגיד למישהו אני אוהב אותך. אבל בפועל? זו בעיקר קריאה לכרטיס האשראי שלך להתחיל לעבוד קשה. כל אחד שמנסה לחמוק ממתקפת הדובונים והלבבות יגלה מהר מאוד שאין לו לאן לברוח – לא מחנויות הפרחים (שבאורח פלא שוכחות את מחירי היום-יום), לא מהפרסומות לשרשראות עם חריטה אישית של ראשי תיבות (כי אין דבר רומנטי יותר מאהבה בפורמט עסקי), ולא מהודעות הוואטסאפ המזכירות שאם לא הזמנת מקום במסעדה לפני חודשיים – כנראה תאכל לבד טוסט בבית.

ומה עם אלו שלא במערכת יחסים? להם מציעים אלטרנטיבה מופלאה: "חגגו אהבה עצמית!" – בתרגום חופשי: קנו לעצמכם משהו יקר שיאפשר לכם לשכוח שלא קיבלתם כלום.

אבל בינינו? אהבה אמיתית לא נמדדת בערב אחד של מתנות עטופות בסרט אדום. היא נמצאת ברגעים הקטנים של השנה – כשהוא מכין לך קפה בדיוק כמו שאת אוהבת, כשהיא שולחת הודעה סתם כי נזכרה בך, כשהילדים מציירים לב עם טושים ולא עם תג מחיר. וולנטיינס לא המציא את האהבה, הוא רק לקח עליה זכויות יוצרים.

אז השנה, במקום להילחץ ממה לקנות, אולי פשוט נגיד למישהו שאנחנו אוהבים אותו – בלי קופסה, בלי סרט ובלי תווית מחיר.

כמובן שבדקנו לגבי הוולנטיינס שאגב לא רק שאין לו שום קשר ליהודות הוא חג נוצרי מובהק, אבל מי אנחנו שנגיד לא! לעוד מועד שאפשר לבזבז העדלאידע, הרי לא משנה כמה מינוס יש לנו, אנחנו תמיד נגיד, זו הבעיה של הבנק, ולא שלנו.

_{וולנטיינס התחיל כאגדה על קדוש שהאמין באהבה יותר משהאמין בפחד. במאה ה-18 הוא כבר הפך לחגיגה רומנטית של כרטיסים ומחוות קטנות, ובמאה ה-19 – למכונת מזומנים של פרחים, שוקולדים ותכשיטים נוצצים. אז האם זה עדיין חג של אהבה, או רק סיבה טובה לקמפיין פרסומי? תלוי את מי שואלים – את הלב או את הקופה הרושמת.}