אני אוהבת פחמימות ריקות. הנה, אמרתי את זה. אין בכוונתי להתנצל, להמיר אותן בקמח כוסמין או לנהל עם עצמי דיון על ערכן התזונתי. לכן, כאשר רולדין משיקה קולקציית סופגניות לחנוכה ומצרפת אליה סדרת מיקרודרמה מקורית, ברור שאהיה שם. אחרי הכול, גם מיקרודרמה היא סוג של פחמימה ריקה: מעט מופרכת, לא בהכרח נחוצה, ובכל זאת מספקת בדיוק את מנת האסקפיזם שהמציאות מסרבת להעניק לנו.
אני אוהבת פחמימות ריקות. לא את אלו שהתחפשו למזון בריאות, התכסו בזרעי צ'יה והצטיידו בהבטחות מופרזות בדבר תרומתן לאיכות חיי. אני אוהבת אותן מטוגנות, ממולאות ומצופות, רצוי בלי שמישהו יטרח להסביר לי כמה צעדים אצטרך לצעוד כדי לכפר על התענוג.
אין לי שום כוונה לשנות את עמדתי בעניין.
משום כך, כשנודע לי שרולדין מקיימת אירוע השקה המוקדש כולו לסופגניות, לא נדרשתי לבחון את סדר היום שלי לעומק. יש אירועים שמגיעים אליהם מתוקף חובה מקצועית, ויש אירועים שמגיעים אליהם מתוך הכרה מפוכחת בחולשות האישיות. במקרה הזה, מדובר בשילוב מוצלח במיוחד.
השנה החליטה רולדין שלא להסתפק בבצק מטוגן. לצד קולקציית חנוכה 2026, הכוללת 12 סופגניות בארבע סדרות, היא מציגה גם את "לחיי הפחמימה", סדרת מיקרודרמה מקורית שכתב בר אלמליח, המוכר כ"הפשוטע".
אני מודה שיש לי חיבה מסוימת גם למיקרודרמות. הן מזכירות לי את הסופגנייה במובנים רבים: אין בהן הכרח ממשי, ערכן האינטלקטואלי אינו תמיד מרקיע שחקים, וצריכתן אינה מחייבת מחשבה מעמיקה. קצת טיפשיות, קצת מופרכות, לעיתים חסרות כל היגיון, אבל עונה שלמה שאפשר לגמוע בתוך כעשרים דקות היא עסקה שאני בהחלט מוכנה לשקול.
במיוחד במציאות שבה הדרמה האמיתית מתמשכת ללא הפסקה, אינה מציעה אפשרות לדלג על פרקים ומסרבת בעקשנות להגיע לסיום מספק.
ואם מגישים לי את כל זה לצד סופגנייה עתירת קרם, אינני רואה סיבה להתנגד.
מה קרה לסופגנייה של פעם, ומדוע אינני מתגעגעת במיוחד?
לזכותה של רולדין ייאמר כי היא הייתה בין הגורמים שהפכו את הסופגנייה הישראלית ממאפה חג פשוט למוצר קונדיטוריה עתיר שאיפות. מה שהחל כבצק מטוגן במילוי ריבה, שנמכר במאפיות שכונתיות ונאכל בדרך כלל מעל מפית נייר, התפתח לקינוח מורכב בעל שכבות, מרקמים, ציפויים ושמות המחייבים היכרות בסיסית עם עולם הפטיסרי הצרפתי.
אפשר כמובן לטעון שהסופגנייה איבדה משהו מתמימותה. אפשר גם לטעון שאין שום סיבה להתגעגע לתקופה שבה האפשרויות הסתכמו בריבת תות ובאבקת סוכר שהתפזרה על הבגדים.
אני נוטה להסכים עם הטענה השנייה.
קולקציית חנוכה 2026 כוללת 12 סופגניות, המחולקות לארבע סדרות: הקלאסיות, האייקוניות, העננים והפטיסרי. המחירים נעים בין 8 ל-20 שקלים ליחידה, בהתאם למורכבות הקינוח ולמידת ההשקעה הנדרשת כדי להכניס אותו לפה בלי לאבד חלק ניכר מן הציפוי.
נתחיל בקלאסיקות: סופגניית ריבת תות וסופגניית ריבת חלב, שתיהן במחיר 8 שקלים. בלי דסקיות שוקולד, בלי קרמים מוקצפים ובלי ניסיון להפוך את המאפה הפשוט להצהרה תרבותית.
מדי פעם, גם אני מעריכה איפוק.
סדרת האייקוניות כבר נוקטת גישה פחות צנועה. סופגניית שוקולד קצפת, במחיר 16 שקלים, מציעה קצפת וגלסאז' נואר. בלאק קרמבל קוקיז, במחיר 18 שקלים, משלבת קצפת וניל, ציפוי שוקולד לבן, קרמבל עוגיות ודסקית שוקולד לבן עם שברי עוגיות.
שוקולד קנדי, שמחירה אף הוא 18 שקלים, כוללת גנאש שוקולד חלב ומריר, קרם שוקולד ואגוזי לוז, סוכריות צבעוניות ודסקית שוקולד עם סוכריות קופצות.
מדובר בקינוח שאינו מגלה עניין מיוחד באיפוק, בבגרות או במינימליזם. אינני יכולה לומר שאני מוצאת בכך פגם.
סדרת העננים: קלילות היא עניין של פרשנות
הסדרה הבאה זכתה לשם "עננים", בזכות בצק בעל מרקם רך ואוורירי. זהו שם נעים, כמעט פיוטי, שעלול ליצור רושם מוטעה של קלילות תזונתית. מוטב להסיר את הספק כבר עכשיו: העובדה שסופגנייה מזכירה ענן אינה הופכת אותה לאוויר.
עם זאת, המרקם האוורירי בהחלט מעניק לה יתרון.
סופגניית Tiramisu, במחיר 16 שקלים, משלבת שונטי אספרסו, וופל שוקולד ואגוזי לוז, בציפוי סוכר וקקאו. הקינוח האיטלקי המוכר מקבל כאן פרשנות מקומית מטוגנת, תוך שמירה על מרכיבי הטעם המזוהים עמו.
Apple Cinnamon, אף היא במחיר 16 שקלים, מציעה קרם גבינה וקינמון, מרמלדת תפוחים מקורמלים וטופי מלוח, בציפוי סוכר, קינמון וקרמל. יש בשילוב הזה משהו המזכיר קינוח תפוחים חורפי, מן הסוג שמוגש במסעדה טובה לצד קפה, אלא שכאן החליטו לוותר על הצלחת ולהעביר את החוויה כולה אל תוך הסופגנייה.
מסקרפונה פירות יער, במחיר זהה, משלבת קרמו וניל ומסקרפונה, מרמלדת פירות יער וציפוי סוכר פטל.
שלוש הסופגניות הללו מוכיחות, לכל הפחות, שאפשר להעניק לבצק מטוגן אופי מעודן בלי לנסות לשכנע אותנו שמדובר במזון בריאות. בעיניי, זו כבר התקדמות מבורכת.
סדרת הפטיסרי: כשסופגנייה מפתחת תודעה מעמדית
אם סדרת העננים מבקשת להציע רכות ואווריריות, סדרת הפטיסרי אינה מתיימרת להסתפק בפחות ממפגן קונדיטורי מלא.
ארבע הסופגניות בסדרה, שמחירן 20 שקלים ליחידה, בנויות כשילוב של קרמים, מילויים, ציפויים ומרקמים. מבחינה חזותית הן קרובות יותר לקינוחי ראווה המוצגים בוויטרינה של פטיסרי מוקפד מאשר לסופגנייה המסורתית.
פיסטוק פירות יער משלבת שונטי פיסטוק ושוקולד לבן, מרמלדת פירות אדומים, שברי פיסטוק, פטל פריך ודסקית פרלינה פיסטוק. שילוב שמבוסס על המפגש בין העושר האגוזי של הפיסטוק לבין החמיצות הפירותית.
פרוטי דה בוסקו מציעה קרמו וניל טהיטי, מרמלדת פירות יער, קרמבל רד וולווט, שונטי תות ודסקית פטל ושוקולד לבן. מדובר בקינוח בעל שאיפות אסתטיות מובהקות, כזה שסביר להניח שיצטלם מזוויות אחדות לפני שיזכה להיאכל.
קרמבל שוקולד נואר כבר פונה לחובבי השוקולד ללא הסתייגויות. שונטי פולי קקאו, וופל שוקולד ואגוזי לוז, קרמבל שוקולד ודסקית שוקולד חלב יוצרים קינוח שהשוקולד אינו רק אחד ממרכיביו, אלא עיקר עיסוקו.
ולבסוף, קפה קרמל רויאל, המשלבת גנאש קרמל מלוח, פרלין אייריש קרים המכיל אלכוהול, ציפוי קרמל ושוקולד, שונטי פולי קקאו וקרמבל קרמל.
אם יש בקולקציה סופגנייה שמסרבת להכיר במושג "יותר מדי", נדמה שמצאנו אותה.
אפשר לתהות אם סופגנייה אחת באמת זקוקה לכל כך הרבה מרכיבים. אלא שהשאלה עצמה מעט קטנונית. באותה מידה אפשר לשאול מדוע אדם זקוק לעשרה זוגות נעליים שחורות, לשלושה מעילי קשמיר או לתיק נוסף שצבעו שונה רק במעט מזה שכבר נמצא בארונו.
יש שאלות שהחיים נעימים יותר בלעדיהן.
שמונה פרקים, חתונה אחת וכמות בלתי סבירה של צרות
לצד קולקציית הסופגניות, רולדין מציגה השנה גם את "לחיי הפחמימה", סדרת מיקרודרמה מקורית בת שמונה פרקים, כמספר ימי החנוכה.
את הסדרה כתב בר אלמליח, והוא גם משתתף בה לצד לירית בלבן, הילי טולדנו, מיקה צור ורועי הראל.
במרכז העלילה ניצבים דנה וגיא, זוג העומד להינשא. יום לפני החתונה השניים עוצרים בסניף רולדין כדי לקנות סופגנייה, פעולה שגרתית למדי, שלכאורה אינה אמורה להעמיד את עתידם המשותף בסכנה.
אלא שאישה מעברו של גיא מופיעה במקום, ומאותו רגע העלילה מאבדת כל עניין בהתנהלות סבירה.
חתונת פייק, טיפול זוגי באמצעות פחמימות, סודות שנחשפים בתזמון אומלל ומשברים רומנטיים מתרחשים ברצף מהיר, כמתחייב מפורמט שבו אין זמן לבזבז על התפתחות עלילתית מתונה.
האם מדובר ביצירה שתשנה את פני הטלוויזיה? סביר להניח שלא. האם אנחנו באמת זקוקים לעוד דרמה רומנטית שבה הדמויות מקבלות החלטות שאדם בעל שיקול דעת בסיסי היה נמנע מהן? גם כאן התשובה אינה חד-משמעית.
אלא שבדיוק בנקודה הזאת טמון קסמה של המיקרודרמה.
אין צורך להקדיש לה ערב שלם, לזכור אילנות יוחסין מורכבים או לחזור לפרק הקודם כדי להבין מה החמצנו. הכול מתרחש במהירות, בלי יומרה לעומק פסיכולוגי יוצא דופן ובלי לדרוש מן הצופה מחויבות ארוכת טווח.
בעידן שבו כל סדרת טלוויזיה שנייה נמשכת שמונה עונות, וכל עונה דורשת מאיתנו קשב המזכיר לימודים לתואר מתקדם, יש משהו כמעט מרענן ביצירה שאפשר לסיים בתוך כעשרים דקות.
אני בהחלט מסוגלת להעריך תרבות גבוהה. אני גם מסוגלת להעריך עשרים דקות של שטויות עשויות היטב. שתי היכולות אינן סותרות זו את זו.
הפרק הראשון של "לחיי הפחמימה" יעלה ב-11 בנובמבר בעמודי הפייסבוק, האינסטגרם והיוטיוב של רולדין.
רביעיות סופגניות: כי גם פחמימות יכולות לפרק משפחות
אם כל זה עדיין אינו מספק, רולדין חברה השנה לחברת קודקוד והשיקה את משחק הקלפים "רביעיות סופגניות".
המשחק מבוסס על איסוף סדרות של ארבעה קלפים מאותה משפחה באמצעות שאלות ובקשות קלפים מן המשתתפים האחרים. במסגרת שיתוף הפעולה יתקיימו טורנירים בארבעה מסניפי הרשת ברחבי הארץ.
על פניו, מדובר ביוזמה משפחתית חביבה, שנועדה להציע פעילות משותפת שאינה כרוכה במסכים.
מצד שני, כל מי שניסה לנהל משחק קלפים משפחתי בחג יודע שגם האירוע התמים ביותר עלול להידרדר לוויכוח עקרוני על הגינות, תחרותיות ופרשנות גמישה של החוקים.
לפחות הפעם אפשר יהיה להתנחם בסופגנייה.
מאחורי הקרם מסתתרת עבודה רצינית
על אף הנימה המשועשעת המתבקשת לנוכח החגיגה הזאת, ראוי להתעכב גם על הצד המקצועי.
פיתוח קולקציית החנוכה של רולדין מתחיל חודשים לפני החג וכולל בחירת חומרי גלם, ניסיונות חוזרים, טעימות והתאמות של שילובי טעמים ומרקמים. לקראת ההשקה עובדי הרשת עוברים הכשרות ייעודיות ב"בית הספר לסופגניות", שבו הם מתרגלים את תהליכי ההכנה, הזילוף והגימור.
לדברי הרשת, הסופגניות מוכנות מדי יום בסניפים, החל מהתפחת הבצק והטיגון ועד למילוי ולזילוף.
קונדיטוריה טובה נבחנת בראש ובראשונה באיכות הביצוע. בצק מוצלח, מרקם נכון, איזון בין מתיקות לחמיצות ומילוי שאינו משתלט על כל היתר חשובים יותר מכל דסקית שוקולד דקורטיבית.
אפשר להעמיס על סופגנייה קרמים, פרלינים וקרמבלים עד שתיראה כמו פסל סביבתי קטן. אבל אם הבצק עצמו אינו עומד בציפיות, כל המאמץ הזה הופך לתרגיל ביחסי ציבור.
מבחינתי, סופגנייה טובה צריכה להצדיק את מחירה כבר בביס הראשון, ולא להסתמך על יתרונותיה הפוטוגניים.
לחיי הפחמימה, ולחיי כל מה שאינו חייב להועיל לנו
אחרי כל הסופגניות, הקרמים, הציפויים והדרמות הזוגיות, אני מוצאת בקמפיין החנוכה של רולדין רעיון שאני מחבבת במיוחד, גם אם ייתכן שלא לכך התכוונו יוצריו.
האפשרות ליהנות ממשהו שאינו חייב להצדיק את קיומו באמצעות תועלת מדידה.
אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל בחירה אישית נבחנת במונחים של יעילות ושיפור עצמי. המזון אמור להזין, הפעילות הגופנית לחטב, התוכן להעשיר, הפנאי לפתח כישורים ואפילו המנוחה נדרשת להוכיח שהיא משפרת את התפקוד שלנו.
הפכנו את עצם ההנאה לפרויקט שצריך להציג תוצאות.
סופגנייה, לשמחתי, אינה מחויבת לאף אחת מן הדרישות הללו.
היא אינה אמורה לשפר את הריכוז, לחזק את המערכת החיסונית או להוביל אותנו לגרסה מוצלחת יותר של עצמנו. היא בסך הכול מאפה מטוגן שנועד להיות טעים. וכאשר מכינים אותו היטב, זאת סיבה מספקת בהחלט לאכול אותו.
כך גם לגבי מיקרודרמה. לא כל יצירה צריכה להרחיב את אופקינו, לערער על תפיסות העולם שלנו או לזכות בפרס יוקרתי כדי להצדיק עשרים דקות מזמננו.
לפעמים די בכך שהיא מצליחה להסיח את דעתנו מן החדשות.
ובינינו, במציאות הנוכחית, גם זו אינה משימה של מה בכך.
אז השנה אני מתכוונת להמשיך ליהנות מפחמימות ריקות, לצפות מדי פעם בתוכן שאינו מתיימר לשנות את חיי ולהימנע, ככל האפשר, מאנשים שמרגישים צורך להסביר לי מדוע עליי לנהוג אחרת.
כי אם כבר להתמכר לדרמות מיותרות, אני מעדיפה את אלו שמגיעות עם קרם פיסטוק.
קולקציית חנוכה 2026 של רולדין: 12 סופגניות בארבע סדרות, במחירים של 8 עד 20 שקלים. פרטים נוספים באתר רולדין.
"לחיי הפחמימה": סדרת מיקרודרמה בת שמונה פרקים. הפרק הראשון יעלה ב-11 בנובמבר בעמודי הרשתות החברתיות של רולדין.
נ.ב. ולכל מי שממהר להתלונן על המחיר, כדאי להזכיר שסופגנייה כבר מזמן אינה בהכרח רק סופגנייה. בחלק מהמקרים מדובר בקינוח פטיסרי לכל דבר, עם קרמים, ציפויים, קישוטים והשקעה לא מבוטלת בפרטים הקטנים. לכן, בפעם הבאה שאתם עומדים בתור ומחשבים בזעזוע את מחירה של סופגנייה, חסכו מאיתנו את קינת יוקר המחיה. פשוט התייחסו אליה כאל קינוח מושקע, ולא כאל בצק מטוגן עם כפית ריבה. אמנם חשבון הבנק שלכם עשוי להתקשות לקבל את ההבחנה הקולינרית הזאת, אבל הנפש, אני מבטיחה, תעבור את המיקרודרמה בקלות רבה יותר.
